About לנה זידל 2007-16

אודות

לנה והזאב* (פרט) 2016, הדפסה תלת מימדית, צביעה ידנית באקריליק, 17X15X11, מודלינג: אלקסנדר פופוב

לנה וחיות אחרות / לנה זידל

הפסלים והציורים מתוך הסדרה “לנה וחיות אחרות” מנהלים דיאלוג עם שתי פייטות מפורסמות: זו של מיכלאנג´לו (“פייטה”, 1498-99) וזו של ג´וזף בויס (“להסביר תמונות לארנבת מתה”, 1965).
כל עבודות הסדרה – הם למעשה דיוקן עצמי גרוטסקי. במישור האחד העבודות פונות אל החושים ומשדרות רוך וחמלה ובמישור האחר הן נוגעות בתכנים הקשורים לאקולוגיה של הנפש האנושית – מעלות הרהורים על מצבו של כוכבנו, על היחס ההרסני לטבע ועל בעלי החיים הנכחדים. העבודות בהן דמות האמנית מחבקת את חיות הפרא ומחזיקה אותם על ברכיה, מבטאות כמיהה לקירבה לטבע ובו בזמן קינה על הריחוק והניתוק ממנו.

2016

זאב הענפים 2 (פרופיל) 2015, שלד ברזל וענפים, 72X140X44, צילום:דימה נוף

זאבי הענפים / לנה זידל

הזאבים וחיות הפרא המופיעות בעבודותי במשך העשור האחרון הפכו עבורי לסמל של שחרור וחופש. הם מייצגים כוחות פוזיטיביים של הנפש: חיבור לטבע, חיוניות ואינסטינקטים בריאים. דימוי הזאב בעבודותיי לעולם אינו מייצג את האויב, אלא טומן בחובו את היכולת לחולל שינוי בתפיסת המציאות ולשנות את משמעותו של הנראה לעין.

דמות הזאב עברה בציוריי גלגולים רבים. תחילתו של הגלגול ברישום קווי בעיפרון, לאחר מכן: הרישום בפחם, בפסטל יבש, באקריליק ולבסוף: קוויי הרישום הפכו זרדים – דמות הזאב התממשה בתור פסל שזור ענפים בתלת מימד.

עבורי, פסלי הזאבים שבניתי, מהדהדים איכויות של טוטמים פולחניים מימים קדומים. הם מתקשרים לנושא אקולוגי וגורמים להרהר לא רק על החיבור הקדום לטבע אלא גם על הטבע שנהפך לקורבן. אני ראה את זאביי כמתייצבים בנקודת המפגש בין הטבע לציביליזציה: לא רק כאזכור לראשוניות, אלה גם כאות אזהרה.

2016

פז תלפיות, 2007, פסטל יבש וצבע זהב תעשייתי על נייר 108X230, צילום: מיכאל עמר

דימוי הזאב / לנה זידל

הזאבים מעירים את ירושלים מתרדמתה, ומנערים את הרחובות ואת המקומות הקדושים. במקומות בהם דרכו הזאבים – דבר לא ישאר כפי שהיה. הזאבים נושאים את האיום על תפיסות העולם המיושנות: איום על פנאטיות ודוגמטיות – בין אם אישית, חברתית או פוליטית. הם מאיימים גם על שגרת החיים האפרורית, שמקהה את החושים, את הראיה ואת החשיבה. הסצנות מתרחשות על קו התפר בין הציביליזציה לפראי ומתארות מפגש בין החייתי לתרבותי. הזאבים מופעים כגדודי צבא-ישע, כשמאנים-מרפאים, המביאים לעיר את הטוהר ואת עתידה החדש. הזאבים מהווים תזכורת לוויטליות פראית, למאגיה של הטבע, לאינסטינקט ערני, לאינטואיציה. הם קוראים תיגר על רציונליות יתרה ועל חשיבה לינארית. תוך כדי ריצה ברחובות העיר הם הופכים לסימן, לסמל, ללחש מאגי הנאמר שוב ושוב.

2008

קרשים, 2010, מתוך הסדרה: שברון לב העיר-II, עפרון על נייר, 33X75, צילום: מיכאל עמר

שברון לב העיר / לנה זידל

בסדרה “שברון לב העיר” (2008 – 2010) הזאבים עוברים דרך מרחב אורבני ההולך ומשתכפל. העבודות עוסקות בנושא הזמן ובנושא התפיסה הוויזואלית, המלווה במצמוץ נצחי של עינינו. רעיון חלוקת הנוף לקטעים נפרדים מוצאו בתופעת המצמוץ: כתוצאה מהחלוקה, שלושת מצבי הזמן – העבר,ההווה והעתיד עוברים להתקיים בו זמנית בתוך משטח הרישום. הסדרה מהווה ניסיון לפרוס את הרגע על מרכיביו – “לפני”,”בזמן” ו”אחרי” הזאב – ולאחר מכן לחברו מחדש.

ניידת מד”א, 2008, פחם וזהב תעשייתי על נייר, 108X276, צילום: מיכאל עמר

ניידת מד”א / לנה זידל

העבודה ניידת מד”א מתוך הסדרה שברון לב העיר מציגה את רחבת המשביר שבירושלים ומעלה את השאלה: האם המציאות הניצבת כאן שואפת לחיבור של כל חלקיה, או שמא זהו רגע לפני החורבן?

העבודה כולה בנויה מרצועות של רישום נוף אורבני, שאינן חופפות ויוצרות אי שקט צורני. כתוצאה מכך נדמה שכמעט כל פרט בעבודה נמצא בתהליך של פרוק והרכבה. הכל קופץ, משתבש ומתחבר למלים וצורות עם משמעות נסתרת חדשה. המלה “משביר” חושפת לפתע את ה”שביר” שבה.שם המלון “לב ירושלים” קופץ על קירות הבנין כסיסמוגרף. הכתובת שעל ניידת התרמת הדם:”מנת דם – חיים לאדם” מתפרקת למלים בודדות. קירות הבתים הולכים ומכפילים את עצמם כמתוך גמגום. מגדל טליתא קומי מופיע פעמיים. הכל מתפצל,נשבר,משתכפל ומשתלש – כאילו נמצא בשאיפה לחשוף את ריבוי הפנים של המציאות הנמצאת בתנועה מתמדת. רוב הדימויים שבעבודה יכולים להתפרש לשתי פנים: כמו למשל נוכחותה של הניידת שמרמזת על סכנה מתקרבת או להיפך – נושאת מסר מרגיע של ישועה ותקווה. גם להקת הזאבים החוצה את רחבת המשביר מעוררת תחושות סותרות: מצד אחד הזאבים הם גורם מטריד ומאיים ומצד שני – הם נראים כעוברי אורח נטולי תוקפנות ומלאי רוח חיים.

הטכניקה של העבודה – רישום בפחם על משטח זהב, משקפת עבורי את המציאות הירושלמית. הבחירה בפחם מסמלת את האפר, את הארצי, את הצומח מן האדמה.הזהב מסמל את הנשגב, את הרוחני ואת הקדוש. החיבור הכמעט בלתי אפשרי הזה כולל בתוכו את הפרדוקס, את השבר ומייצג את כל הניגודים החריפים שירושלים ממשיכה לאסוף לתוכה.

2008

כמעט גן עדן / לנה זידל

תמיד נמשכתי למקומות שקשה למצוא להם הגדרה. את רובם גיליתי בשולי הכביש, בדרך ליריחו, בנקודות מכירה של ציוד לגנים. שם, לאורך קילומטרים רבים, כצבא רפאים, צמחו מתוך האדמה פסלונים דקורטיביים של חיות, ציפורים, פירות וגמדים.

המזרקה הלבנה, 2014, פסטל יבש ואקריליק על נייר, 105X280, צילום: מיכאל עמר

לאחר התלהבות ראשונית מקרבתם ומוזרותם של הפסלונים, גיליתי במקום הזה משהו שאף פעם לא ראיתי בו קודם. התבוננתי בשורות ארוכות של פסלוני גבס והרהרתי לגבי ממשות נוכחותם ולגבי קיומו של המקור. הטלתי ספק בקשר לקיומו של אותו הפסלון האחד והיחיד שממנו התחיל הכל. האם אכן היה אחד כזה? התבוננתי בעמודים המעוטרים בקישוטי עלים מגבס, המכוסים בשכבה מחוספסת של צבע אפור-חום. הם כמובן חיקוי של משהו…אך של מה בדיוק? איזה סגנון הם מנסים לחקות? מה פרושה של התפזורת התיאטרלית של פסלונים מסתוריים שצומחים מתוך החול? אולי זהו בסך הכל אוסף מקרי של חפצי נוי קיטשיים עם נגיעה ים-תיכונית?…או אולי מסתתר כאן עוד משהו?

הרהורי בחידת קיומו של האוסף הענק של הפסלונים, המתייצב כעדות דוממת או כתפאורה לדרמה המתרחשת בשולי הדרך, גרמו לי לחשוב שלתפאורה הזאת יש עוד תכונה אופיינית אחת: להפוך את כל המקומות האלה לאקס-טריטוריה. והרי, נקודות מכירה של ציוד לגנים פזורות בכל חלקי הארץ ובדרך כלל, הן נראות כתקועות בין עולמות. המקומות האלה כמרחפים מעין מרחב מטפיזי, בלתי מוגדר מבחינה גאוגרפית, מדינית פוליטית וכו´. כלומר, נוצר הרושם, שנקודות המכירה מתקיימות אי-שם, מעבר לזמן.

נשר אבן, 2014, פסטל יבש ואקריליק על נייר, 105X280, צילום: מיכאל עמר

ואכן, המקומות הללו שומרים על אותו מראה במשך שנים. חוקי הזמן, ככל הנראה, אינם חלים עליהם…וכידוע, במקום אקס-טריטוריאלי שנמצא בין העולמות, במקום שכמעט מכריח את המתבונן לעסוק בסוגיית ההעתק והמקור, במקום כזה יכול להתרחש כל דבר, כמו למשל; “כמעט גן עדן” – דרמה מקומית, מזרח-תיכונית ללא פינאלה…

הצבע הכחול בסדרה “כמעט גן עדן” מסמל את זרימת החיים וזרימת הרעיונית. הטפטוף הכחול מילא את הרישומים והפך לחלק בלתי נפרד של הפסלים שבניתי. ההתבוננות בחיות בטון בשולי הדרך הולידה רעיון של גן עדן שקפאבחולות. במשך העבודה על הסדרה ראיתי לנגד עייני דימויים של גן עדן מבטון וגבס שכל-כולו – חיקוי והעתק, אך בו בזמן – כולו געגוע אל גן העדן “של ממש”… הפסלים שבניתי קשורים ישירות עם “המקור” של ציוד לגנים שגיליתי בדרך ליריחו. הדו-שיח שלי עם “המקום” ועם “המקור” התנהל דרך הרישומים בדו-מימד ולבסוף חזר לתלת-מימד בצורת פסלים בכחול-לבן.

אדם וחווה , 2014, פחם ואקריליק על נייר, 105X280, צילום: מיכאל עמר

ברישומיי החרפתי במכוון את הדיאלוג בין הדברים החיים ו”הנושמים” לבין “העצמים”: בין הטבע החי לטבע-דומם. ב”כמעט גן עדן” ברווזיי בטון ניצבים מול התוכים הצבעוניים, ככל הנראה – החיים בהחלט. התפרצותה של המזרקה מופיע כהנגדה לסטטיות של תרנגולות גבס, תפוחי פלסטיק וכדי חרס. נשר בטון מנסה להמריא, רתום למרכבה מגושמת עמוסת אווזי חמר, כדים ואדניות. קואלה מנמנם על ענף העץ מעל בית-קפה רפאים, שהולך ומתפוגג בערפל הצהוב של הנוף. זוג פלמינגו וורודים פוסע לעבר אדניות בטון שמסודרות כסרקופגים: על גבן ניצבים בפומפוזיות פירות פלסטיק ופטריות ענק. צורתם מעלה בזיכרון את טקסי הפריון בתקופה הפגנית… ערימת עצמים מקריים מזכירה במפתיע את הפיסול הפוסטמודרני של סוף המאה שעברה… והעץ? עץ הדעת טוב ורע, צומח בצניעות בפינה השמאלית של הרישום וגזע כרות של עץ אחר מושלך מאחורי האדניות, נבלע בתוך העפר האפור…אדם וחווה צפים על פני המים, ידיהם פרוסות לצדדים. מזרקות מים מתפרצות מתוך פיותיהם. הם צפים בים של חפצים בלתי נחוצים…לאן הם צפים?

2015

הנמר והעז, זברה, הזאב והכבש, פסלים מתוך הסדרה: כמעט גן עדן, 2015, טכניקה מעורבת, 145X20X20 ,135X20X20, 150X25X25, צילום:מיכאל עמר