בת-שבע דורי 2020

אודות

טקסט של בת-שבע דורי לתערוכה של לנה זידל הומאז´, גלריה אגריפס 12, ירושלים, יוני 2020.

הומאז´ לז´ואן מירו (פרט), 2018, פסטל יבש על נייר, 106X165

הומאז´/ בת-שבע דורי

במחוות מרובדות ומתוחכמות, שצוירו בין השנים 2017-2019, בוחנת לנה זידל את הרלבנטיות של אמני עבר דגולים ויצירותיהם ליצירתה היום: ז´ואן מירו, אנטוני גאודי, מרסל ינקו ומאן ריי וכן איזכורים לאמנים נוספים, החבויים בציורים. היא מתכתבת עם האמנים ועם הזרמים האמנותיים אליהם השתייכו: סוריאליזם, דאדא, מודרניסטה (מודרניזם קטלאני) ועוד…

אך לא מדובר רק באמני עבר: שתי עבודות מתוך השש, ´אשת האמן (פז תלפיות)´ ו´אשת האמן 2 (אמנות המיזוג)´ הן מחוות עצמיות, לא אפולוגטיות, המתכתבות עם עבודות מוקדמות יותר של זידל ומוסיפות להן רבדים חדשים (ואף מילה על האירוניה והלגלוג על ייצוג האישה הקלאסי הטמונים בבחירה ב-´אשת האמן´ ככותרת לשני הפורטרטים העצמיים של זידל, יוצרת עצמאית שהיא גם אשת האמן עודד זידל). בחמש מתוך שש העבודות בתערוכה, נמצאים זאבים – מחווה לסדרות ציורי הזאבים של האמנית. הזאבים, אותם היא מציירת קרוב לשני עשורים, מייצגים כח טבע פראי, משוחרר, קמאי ויצרי, העומד לרשות האמנית, מגן עליה ומשרת אותה.

האם אפשרי לנהל דיאלוג חי עם אמני עבר מתים? ציוריה של זידל מוכיחים שאפשר גם אפשר, שכן לא מדובר במחוות הערצה בנאליות, ציטוטים או אקט של התבטלות בפניהם. האמנים ויצירותיהם משמשים כפלטה נוספת, מעשירה, בארכיון האסוציאציות של האמנית. ההתכתבות העדכנית שלה עם אמני העבר מֵחַיָּה אותם, מספקת לזידל ריענון של מבטה עליהם ומרעננת את מבטו של הצופה על האמנים.

´פֶמִינָה לוּדֶנְס´(Femina ludens) – גרסת המאה ה-21

זידל ניגשת אל הדיאלוג ללא מורא, חמושה בידע תרבותי-אמנותי רחב, הומור עצמי, משחקיות ו… ´אַרְט סֵלְפִי´*. היא מפרקת ומחברת דברים משדות שונים באופן סוריאליסטי ומקורי (חומרי עבודה וצבעים של האמנית עם תחנת דלק בתלפיות, ארכיטקטורה נאו-גותית עם ארט סלפי בזווית מוטה, פיסול סוריאליסטי מופשט עם ציור של זאב, מסיכת טריסטאן צארה דאדאיסטית עם נוף ירושלמי, העולם הגשמי עם העולם המטאפיסי ועוד..) ובכך קושרת את יצירות העבר (הן שלה והן של אמני העבר) להווה, דרך חפצים ומשחקי תפקידים. באופן זה, הופכות המחוות למקומיות ועכשוויות. לדוגמא:

– אַרְט סֵלְפִי זוגי של האמנית ובעלה, האמן עודד זידל, על רקע פסלו הסוריאליסטי המופשט של מִירוֹ, ´זוג אוהבים משחקים בפרחי שקד´, שבו מחזיק עודד ענף ממשי של פרחי שקד (בציור ´מחווה לז´ואן מירו´)

– סלפי שלה ושל בעלה, האמן עודד זידל (משפחה בשר ודם) בתוך קתדרלת ´סגרדה פמיליה´ (המשפחה הקדושה) של גאודי, עם יונים על ראשיהם (בציור ´מחווה לאנטוני גאודי´)

– האמנית הישנה בסטודיו הירושלמי שלה אוחזת במסיכת טריסטאן צארה של מרסל ינקו ומשחזרת את תצלומו הסוריאליסטי של מאן ריי, ´שחור ולבן´ (1926), במחווה רבת נמענים: צארה, ינקו, ריי, המוזה הַיְּשֵׁנָה של ברנקוזי וציורי הזאבים שלה (בציור ´חלום על מרסל ינקו´).

– מגהץ הברזל הממוסמר של מאן ריי הופך למגהץ חשמלי מודרני על שולחנה של האמנית הישנה בסטודיו על רקע זאבים כחולים המרחפים מעל כיפת הסלע ודג ענק השוחה אל הסטודיו מבעד לחלון במחווה עשירה ורבת נמענים: מאן ריי, אלברטו סאביניו, ג´ורג´ו דה קיריקו וסדרות ציורי הזאבים והדגים של זידל (בציור ´המתנה של מאן ריי´).

השאלות שמעלה זידל וטכניקת הרישום:

“כיצד מתחברות יצירות המופת והרעיונות הגדולים של העבר ליצירה שלי בסטודיו, המתרחשת ברגע זה? מהותו של דיאלוג אינה משתנה: הדיאלוג התרבותי-אמנותי-קונספטואלי, בכל תרבות ובכל הזמנים, אינו מסתיים לעולם עם מות האמן וממשיך להדהד בכל יצירות האמנות הבאות”.

אמני העבר, נהגו להשתמש ברישומי פסטל כסקיצה לציור “האמיתי” (בדרך כלל ציור שמן), בפורמט קטן. דוגמה בולטת לשימוש ברישום בגירי פסטל הם ציוריו של האמן הצרפתי אדגר דֵגָה. נדיר לפגוש אמנים עכשוויים שיוצרים רישומים עם גירי פסטל יבש בפורמטים גדולים כמו אלה שבהם משתמשת זידל. הקִוְקוּו על הדף, בדומה לכתיבה, הוא מדיום אינטימי, המייצר התכתבות מורכבת עם האובייקטים המצוירים: במקום מילים, ישנם קווים משתנים, חיים. רישום נראה כמו משפט ללא נקודה בעיצומה של שיחה. הוא תהליך, דבר שלנצח מעניק אשלייה של לא-סופי, לא גמור, מפני שגם אם הפרטים בתוכו מעובדים עד הסוף ושלמים, כמו בציוריה של זידל, תמיד ניתן לראות את הנייר הנושם דרך הקִוְקוּו, (בניגוד לציור שמן למשל, שאוטם את משטחי הציור). צבעי הפסטל עשויים שעווה, שָׂרַף (´גומי ערבי´), פחם וגיר- חומרים טבעיים שמקורם באדמה, המעניקים לרישומים אפקט של טבעיות וחוֹם.

לנה זידל היא ´פֶמִינָה לוּדֶנְס´ (מלטינית: האישה הַמְּשַׂחֶקֶת), בפרפראזה על ה-´הוֹמוֹ-לוּדֶנְס´- ´האדם הַמְּשַׂחֵק´- מונח שטבע ההיסטוריון וחוקר התרבות יוהאן הוּיְזִינְגָה בספרו ´האדם המשחק´ (1966) **, העוסק בחקר תופעת הַמִּשְׂחָק בחברה האנושית. הויזינגה טוען כי המשחק קרוב ברוחו אל האמנות ואל הדת ומהווה מֵעֵין יציאה מן העולם הממשי. יציאה זו מן העולם הרגיל אינה גורעת מרצינותו של המשחק. נהפוך הוא: היא הופכת את המשחק לאחת הפעילויות הנעלות ביותר של האדם כיוצר הַתַּרְבּוּת. זידל- בדומה לאמני האוונגרד הדאדאיסטים והסוריאליסטים איתם היא מתכתבת- משתעשעת ומשחקת עם חומרי מציאות ודמיון, מרכיבה עולם דימויים סוריאליסטי (מצרפתית: ´מעל המציאות´) מנותק מהקשרו הרגיל ומשוחרר ממגבלות ההגיון של העולם הממשי ובכך מזמינה את הצופה לחצות את הגבולות המחשבתיים שלו ולהרחיבם.

* תת-ז´אנר של סלפי, שפירושו צילום עם יצירת אמנות, כשבדרך כלל היצירה נמצאת ברקע והפוקוס הוא על המצולם. ארט סלפי יכול להיות גם ההשתקפות של עצמנו ביצירה שמבוססת על מַרְאֶה. (מתוך מאמרה של דבי לוזיה: ´העשור הטכנולוגי´, בגיליון 342 של מגזין האמנות המקוון ´השבוע בתולדות האמנות´, 27.12.19)

** טענתו המרכזית של הויזינגה היא, שבמשחק נעוץ שורש התרבות. כל אימת שיחיד או ציבור חורגים מעבר לסיפוק צורכי גופם, נעשית חריגה זו בצורה של משחק. הויזינגה חושף בספרו את יסודות המשחק לא רק באותם המעשים, שאנו מכנים בפירוש בשם משחק או ספורט, אלא גם במשפט, במדינה, במחקר, בשירה ובאמנות, בדת ובמאגיה.

אשת האמן (פז תלפיות) 2017, פסטל יבש על נייר, 106X184

1. אשת האמן (פז תלפיות), 2017

הציור מתכתב עם הייצוג הקלאסי-אידילי של נשים על ידי הציירים האירופיים (בעיקר מן המאות 18-19) ומפיח חיים בתימה המוכרת לעייפה של “אשת האמן”, שהחלה כבר במאה ה-15 בדיוקן “מרגרט, אשת האמן” של יאן ואן אייק (1439). זידל מתכתבת עם התפיסה הקלאסית של האישה, כפי שמשתקפת למשל בציוריהם של קארל יוזף בגאס (1825), תומס גנסבורו (1758) וז´אק לואי דויד (1812) (Carl Joseph Begas) על ידי יציקת תוכן מודרני, מודע לעצמו, מתריס ומלא הומור לקונספט של ייצוג האישה. בציוריהם של בגאס, גנסבורו, דויד (כמו גם בזה של פאול רובנס) אין לאישה קיום עצמאי כסובייקט, אלא כ”אישתו של…”.

בשל התפיסה האידילית, הפורטרטים מתארים נשים מלאות רוך, צניעות וחן. הן בעלות אופי, אישיות וחוזק ועם זאת, ברור למתבונן שהן אינן יוצרות ואינן יצירתיות. הנשים בציורים הללו אינן מורדות בסדר החברתי הקיים, אלא מצייתות לו. הבחירה בכותרת “אשת האמן” לפורטרט העצמי של זידל, אמנית ואשת האמן עודד זידל, מגחיכה וצוחקת על התפיסה הקלאסית של האישה, משקפת את השינוי שעברה תפיסת האישה מאז המאה ה-17 ויוצרת דיאלוג חי, מרובד, אירוני, ומודע לעצמו עם תפיסה זו.

הצבעוניות העזה והיצרית בציור היא הכל מלבד כנועה וחסרת תעוזה. האמנית מציירת את עצמה, במחווה עצמית בלתי מתנצלת. היא נמצאת בקדמת הציור, ידה האחת אוחזת בסיגריה וידה השנייה מונחת על ראשו של זאב אפור (ששת הזאבים בציור יוצרים מעין מטריושקה של מחוות: הציור הוא מחווה לז´אנר ציורי אשת האמן, שבתוכו נמצאת מחווה עצמית ליצירה אחרת של האמנית, “פז תלפיות” משנת 2006, שבה מופיעים שישה זאבים אפורים באותה תחנת הדלק). הזאב מייצג כח טבע פראי, משוחרר, קמאי ויצרי, העומד לרשות האמנית, מגן עליה ומשרת אותה. ברקע, מאחורי כתפה השמאלית של זידל, מופיעה מכונית יגואר בכחול מלכותי, המרמזת על טורף העל הסוליטרי (=יחידאי. היגואר מבלה את מרבית חייו בגפו). האמנית עטופה בכוחות יצירה קמאיים, עצמאיים.

מאחורי כתפה הימנית של האמנית נמצא שלט ובו כתוב: “רחוב האומן”, רחוב אמיתי באזור התעשייה המחוספס של שכונת תלפיות בירושלים. בציור של זידל הופך רחוב האומן לרחוב האמנית. על השלט כתוב גם “פז תלפיות” בצבע צהוב-זהב ומאחוריו מצויה תחנת הדלק ´פז´, המצוירת אף היא בצהוב-זהב (פז). בשלט מצויר גם מפתח זהב. גם צבעם של השמיים הוא צהוב-זהב. הפז/ זהב של תחנת הדלק מקבל רובד משמעות נוסף ומסמל את הדלק היצירתי של האמנית, בעלת תחנת הדלק/ היצירה, שהיא גם מסוכנת (מעשנת בסמיכות לתחנת דלק, מקרינה סמכות והתרסה) ובו בזמן גם מלכותית, מעין קוסמת אדומת שיער שלרשותה עומדים כל חומרי המציאות (זאב, הדלק היצירתי, מפתח הזהב, חומרי העבודה של האמנית: מכחולים,קופסאות צבע, צלוחיות לערבוב צבעים). זוהי מחווה והתכתבות מרעננת, מודרנית, משחקית ומקורית עם הייצוג הקלאסי של האישה ואשת האמן.

אשת האמן 2 (אומנות המיזוג) 2017, פסטל יבש על נייר, 106X183

אשת האמן 2 (אמנות המיזוג), 2017

בדומה לציור ´אשת האמן (פז תלפיות)´, גם ´אשת האמן 2 (אמנות המיזוג)´ ממוקם ברחוב האומן באיזור התעשייה של שכונת תלפיות בירושלים. גם כאן, חלק משמו של הציור כתוב על גבי שלט פרסומת מאחורי האמנית. אך זידל משחקת ומשנה את משמעותו המקורית של השלט מ´אוּמָּנוּת המיזוג´ (עסק ירושלמי ותיק להתקנת מזגנים) ל´אָמָּנוּת המיזוג´, שמרמז גם על כוונתה ופעולתה כאמנית: יצירת ´סלט´ תרבותי ורפרנציאלי שבו הכל מתמזג בהכל. הלוגו לצד הכיתוב על השלט מזכיר את סמל היין-יאנג (איזון בין ניגודים משלימים), אך בציורה של זידל הוא מצויר בצורה לא סימטרית ולא מאוזנת.

פניה של זידל מצוירות בצורה גרוטסקית ודיספרופורציונלית, עם חיוך ענק ומעושה. זוהי מחווה והתכתבות עם אמן האוואנגרד הסיני יואה מינג´ון, המצייר פורטרטים עצמיים עם חיוכים ענקיים על רקע מקומות ואירועים(Yue Minjun,1962) פוליטיים בסין. חיוכים אלה מקבלים משמעות מטרידה בהקשר שבו הם מצוירים (למשל בציור “ההוצאה להורג” משנת 1995, המתאר את דיכוי המחאה בכיכר טיינאנמן בבייג´ין ב-1989, שבו עומדים גברים מחייכים חיוכים ענקיים מול כיתת יורים) . החיוכים הללו מעוררים אי-שקט ושאלות, הם דו משמעיים ומהווים ביקורת פרודית של האמן על הסדר הקיים. חיוכה של האמנית לא מביע שמחה בהכרח, אלא מורכב ודו-משמעי, חיוך הממזג\ מחבר בין עולמות שונים: הארצי והמטאפיזי.

זרועה הימנית של האמנית חובקת זאב אפור (שלושת הזאבים בציור יוצרים מעין מטריושקה של מחוות: הציור הוא מחווה לז´אנר ציורי אשת האמן, שבתוכו נמצאת מחווה עצמית ליצירה אחרת של האמנית, “אומנות המיזוג” משנת 2007, שבה מופיעים שלושה זאבים אפורים בקרבת שלט הפרסומת של ´אומנות המיזוג´). האמנית סומכת את ידה על הזאב, המייצג כח טבע פראי, משוחרר, קמאי ויצרי, העומד לרשות האמנית, מגן עליה ומשרת אותה. על ידה השמאלית ניצב בַּז צַיָּדִים, שגם הוא עומד לרשותה של האמנית. הבז מסמן את האמנית כציידת של מְצִיאוּת וכלוכדת חוויות עבור אמנותה ומעניק לדמותה איכות מיסטית אגדתית של מכשפה\ קוסמת, שחיות הטרף הפראיות משרתות אותה ומצייתות לה כמו היו חיות מחמד. הסטודיו של האמנית מועתק אל הרחוב: לשמאלה של זידל נמצא שולחן צהוב-זהב (זהה בצבעו לשמיים בציור), עליו מונחים צבעים וחומרי עבודה של האמנית. הגירים הצבעוניים בצבעי הקשת\ הצ´אקרות (= גלגל בסנסקריט. מרכזי אנרגיה בגוף האדם) זוהרים בצלוחיות כאבני חן, אוצרות גולמיים המשמשים את הקוסמת לבריאת מציאות כרצונה. האמנית לובשת בגדים בגווני סגול עמוק ואינדיגו, צבעי הצ´אקרה השביעית, האחראית על האינטואיציה ועל ראיית הנולד.

סמלים נוספים בעלי רובד מיסטי בציור הם המונית הלבנה, תמרור מתן זכות הקדימה להולך הרגל ושלט ההכוונה (לשכונת גאולים, מרכז העיר ותל אביב): המונית הלבנה מסמלת את הארעי, החולף. האיש בתמרור הכחול רץ על נפשו כנמלט (בתמרור ה´אמיתי´ מצויר איש צועד בנחת). בשלט ההכוונה הירוק-כחול, פונים שני חיצים שמאלה אל עבר מרכז העיר ושכונת גאולים (רמז לגאולה?). החץ לכיוון תל-אביב, מעוז החילוניות, מצביע כלפי מעלה (תל-אביב של מעלה), ברפרנס מהופך והומוריסטי לירושלים של מעלה וירושלים של מטה. שהרי, ממש כמו מיזוג הניגודים שבוראת האמנית בציור, יש משהו בעיר ה(קודש) הזו, שמחברת דברים שונים ומגוונים: זמנים ותקופות, אנשים ואישים, חומר ורוח.

הומאז´ לז´ואן מירו, 2018, פסטל יבש על נייר, 106X165

3. הומאז´ לז´ואן מירו, 2018

האמנית מתכתבת עם פסלו הסוריאליסטי המופשט של האמן הקטלאני ז´ואן מירו (1893-1983), ´זוג אוהבים משחקים בפרחי שקד´ (1975) ויוצרת מחווה מרובדת, מורכבת מ´סלפי´ ומחוות: לאמן הגדול, לזוגיות עם בעלה, האמן עודד זידל (מגלמים את זוג האוהבים של מירו ב´ארט סלפי´ מצויר ריאליסטי, עדכני ומלא הומור עצמי, כשעודד אוחז בענף פרחי שקד), מחווה מצוירת לז´אנר ה´אַרְט סֵלְפִי´*, שהרי הציור מתבסס על סלפי של האמנית ובעלה על רקע מודל הפסל במוזיאון ז´ואן מירו בברצלונה. השימוש התכוף שעושה זידל ב´ארט סלפי´ בפייסבוק, מצולמת לבדה או עם בעלה על רקע עבודות בתערוכות שלה ושל אמנים רבים אחרים, הפך להיות סימן היכר שלה. בציור מקופלת גם מחווה עצמית לייצוג של האמנית במדיה החברתית.

גם בציור הזה, כמו ביתר הציורים בתערוכה (ובעבודותיה של זידל ככלל), לא נפקד מקומו של המימד המטאפיסי. זידל מספרת: ” הכרתי את הפסל המפורסם של מירו מבלי לדעת את שמו. כאשר ציירתי את העבודה, לא ידעתי ששם הפסל הוא ´זוג אוהבים משחקים בפרחי שקד´. הוספתי את פרחי השקד לציור באופן אינטואיטיבי ורק לאחר שסיימתי לצייר, נדהמתי לגלות שפרחי השקד הם חלק משם העבודה!”.

בציור מופיעים אלמנטים ורמזים מיסטיים: משמאל לזוג האמנים, נמצא שטיח צר וארוך, שנראה יותר כמו נהר זורם וגלי מאשר כמו שטיח במוזיאון. השטיח\ נהר מפריד ובו בזמן הוא גשר המחבר בין שני עולמות שונים, בדומה לנהר הסטיקס או האכרון, מנהרות השאול במיתולוגיה היוונית: העולם האחד, הגשמי, של זוג אמנים העומד לפני פסל סוריאליסטי ידוע והעולם השני, המיוצג על ידי הזאב האפור בגדה השנייה של הנהר (גם כרפרנס לסדרות ציורי הזאבים של האמנית וייצוג אמנותי נוסף שלה) – כח טבעי פראי, משוחרר, קמאי ויצרי, שקיומו אינו בהכרח פיזי. הזאב עומד על גדת הנהר, ספק מתכוון לחצותו, ספק שומר ומגן על הטריטוריה שלו, מעין סרברוס פרטי של האמנית (סרברוס: כלב הציד של אל השאול היווני האדס ושומר שער ממלכתו). רמז נוסף המחזק את האסוציאציה של נהר המחבר בין שני עולמות שונים: זידל לובשת חולצת מלחים מפוספסת והיא, כאמנית,מסוגלת להפליג בעזרת אמנותה בין העולם הגשמי לעולם הרוח, בין העובדות לבין ידיעה פנימית אינטואיטיבית של התת-מודע, כזו המניעה אותה להוסיף ענף פרחי שקד למחווה מצוירת לפסלו של מירו, מבלי לדעת ששמו של הפסל הוא ´זוג אוהבים משחקים בפרחי שקד´!

הומאז´ לאנטוני גאודי, 2018, פסטל יבש על נייר, 106X165

4. הומאז´ לאנטוני גאודי, 2018

הרושם הראשוני המתקבל מהתבוננות בציור הוא של אווירה גותית, גם בשל הפורטרט הזוגי הקודר וחמור הסבר של האמנית ובעלה וגם בשל הארכיטקטורה הנאו-גותית של גאודי (1852-1926), שעל אף שעיצב את קתדרלת “סָגְרָדָה פָמִילְיָה” (המשפחה הקדושה) בברצלונה ברוח המודרניסטה (מודרניזם קטלאני), הושפע מארכיטקטורת הקתדרלות הגותיות. אך בהתבוננות שנייה, מתחלף הרושם הראשוני הקודר באווירה משחקית. זידל יוצרת כאן מחווה מתוחכמת, שחורגת מציור ´ארט סלפי´ מצולם שלה ושל בעלה (האמן עודד זידל) על רקע פנים הקתדרלה ומתכתבת עם המורכבות הגרנדיוזית של גאודי באופן משחקי ומלא הומור עצמי. המשפחה האנושית (הלא-קדושה) של האמנית מצוירת בתוככי ´המשפחה הקדושה´ של גאודי ובדומה למחווה לז´ואן מירו, מגלמת באופן מודע לעצמו את שם הציור. כמו ביתר המחוות בתערוכה (לז´ואן מירו, למרסל ינקו / טריסטאן צארה, מאן ריי ובמחוות לעצמה ולעבודות קודמות שלה), הסלפי משמש ככלי עזר וכאמצעי ביצירתה של זידל ואינו העיקר. העיקר הוא הדיאלוג העכשווי והחי עם העבר ואמני העבר והבדיקה חסרת המורא של זידל את הרלבנטיות של אמני העבר ליצירתה העכשווית.

בדרך כלל, כאשר מדברים על יצירתו של גאודי, מתרכזים במראה החיצוני של המבנים המרהיבים שלו. זידל מתכתבת עם גאודי “מבפנים”, מתוככי קתדרלת ´המשפחה הקדושה´ (שבנייתה החלה בשנת 1882, המשיכה לאחר מותו של גאודי וצפויה להסתיים ב-2026). היא מתחקה אחר החוקיות הפנימית של הסגנון הנאו-גותי של גאודי מפנים הקתדרלה: השימוש בקווים האנכיים הגבוהים ונקודת המפגש המחודדת כלפי מעלה של הקמרונות והעמודים מעניקים לצופה תחושת שגב, אינסוף, כמיהה לשמיימי ולרוחני. פרצופיהם של זידל ובעלה מתחת לעמודים משמשים כעוגן לתחושת השגב והאינסוף שיוצרים הקווים האנכיים הגבוהים, (מוטיב מרכזי בארכיטקטורה הגותית). האמנית ובעלה, ב´סלפי´ קדורני, נראים כפסלי איקונות הצופים על העולם (ועל הצופים בציור) מלמעלה. הקתדרלה של גאודי, שאותו אני מכנה “באך של הארכיטקטורה”, היא חגיגת ניצחון של מורכבות גרנזיוזית והתחקות אחר הסדר האלוהי, כפי שהוא משתקף בעקרונות אסתטיים אוניברסליים (סימטריה, הרמוניה, חוקים גיאומטריים, השימוש באור).

אך זידל מכניסה הומור, משחקיות ואִיקוֹנוֹקְלָסְטִיקָה (=ניתוץ פסילים ביוונית) לסיטואציה הקודרת ומלאת הפאתוס בקתדרלה:

ה´סלפי´ נעשה בזווית מוטית, מה שיוצר הרמוניה וסימטריה אחרות מאלה של גאודי- דִּינָמִיּוֹת, כאוטיות וּמִשְׂחָקִיוֹת יותר. שינוי זווית הראיה הופכת את הסטרוקטורה מעל ראשיהם של האמנית ובעלה לפרודיה אנושית על הסדר האלוהי ויוצרת סדר חדש, שבו יש מקום לכאוס, הומור עצמי וקריצה של האמנית מתוככי הקתדרלה לצופה בציור: על ראשיהם של זידל ובעלה ניצבות יונים, דבר המעורר אסוציאציה של פסלים קלאסיים סטטיים המוצבים אַחַר כבוד בכיכרות ציבוריות, כשעל ראשיהם או כתפיהם ניצבות יונים שלעתים קרובות… מחרבנות עליהם (ועל הפאתוס והחשיבות העצמית שפסלים אלה מקרינים)! גם בציור הזה, כמו בשלוש מחוות אחרות בתערוכה (לז´ואן מירו, למרסל ינקו\ טריסטאן צארה, מאן ריי) מנהלת זידל דיאלוג אותנטי, עכשווי ורענן עם אמן דגול ואינה מתבטלת בפניו או מסתפקת בהערצה עיוורת של יצירות אהובות.

חלום על מרסל ינקו 1, 2018, פסטל יבש על נייר,85X151

5. חלום על מרסל ינקו 1, 2018

הציור הוא הראשון מבין שני ציורים בעלי אותו השם, שהוצגו בתוך חלל תצוגת הקבע במוזיאון ינקו דאדא בשנת 2019, כחלק אינטגרלי מהתערוכה המוקדשת ליצירתו. האמנית ובעלה, האמן עודד זידל, הוזמנו ליצור עבודות מחווה ליצירותיו של ינקו ובהשראתן.

בציור המחווה לעבודתו של האמן הדאדאיסטי מרסל ינקו (1895-1984), ´מסיכת צארה´ (1960), שהיא, בתורה, מחווה של ינקו לחברו (ובן ארצו) המשורר, הסופר והמסאי טריסטאן צארה (1896-1963), ממייסדי זרם הדאדא (וכן חבר בקבוצת סוריאליסטים צרפתיים ומחבר המניפסט הדאדאיסטי של ציריך*), מאמצת זידל את רוחו הדאדאיסטית של האבסורד, את הקדרות הסוריאליסטית ואת העיסוק בחלומות, ובתת מודע (שהיו מקור השראה אמנותי לאמני הסוריאליזם הפיגורטיבי / וֵרִיסְטִי (וֵרִיסְטִי = אמיתי. סגנון בו הפרטים נראים אמיתיים/נכונים, אך הצירוף ביניהם יוצר עולם דימויים מוזר ומנותק מהקשרו ומעניק ליצירה אווירה של חלום או הזיה שאינם כבולים בכבלי ההגיון).

אך כמו ביתר ציורי המחווה של זידל, מדובר במחווה מרובדת, עשירה ומתוחכמת: זוהי מחווה והתכתבות עם יצירות ואמני עבר נוספים (מאן ריי, קונסטנטין ברנקוזי), כמו גם מחווה של האמנית לעצמה (דיפטיך הזאב ברקע, המרפרר לסדרות ציורי הזאבים של זידל ומסמל כח טבע פראי, משוחרר, קמאי ויצרי).

היא מצוירת בקווים מעוגלים ובצבעים חמים (כתום, בורדו) ישנה בסטודיו שלה בירושלים, ראשה נח על השולחן ברכות, שמאלה חובקת את מסיכת טריסטאן צארה הזועפת (עשוית הקרטון) של מרסל ינקו, שהופכת ממסיכת קרטון תלת מימדית לדימוי דו-מימדי ואקספרסיבי שנותק מהקשרו המקורי, תוך רימייק עכשווי של תצלומו המפורסם של מאן ריי, ´שחור ולבן´ (1926). ראשה השכוב של האמנית הישנה מתכתב גם עם ´המוזה הישנה´ (1909), פסלו של קונסטנטין ברנקוזי, המתאר ראש מופשט של דמות שוכבת. בציור נוצרת התמזגות בין האמנית למוזה ומתבטלת הדיכוטומיה הגברית המסורתית בין ´האמן´ ו´המוזה שלו´. על מפת השולחן שעליה ישנה האמנית נמצא מוטיב מיצירתו של האמן הדאדאיסטי הצרפתי ז´אן אַרְפּ.

זידל מזמינה את אמני הדאדא והסוריאליזם הגדולים אל הסטודיו הירושלמי שלה ויוצרת איתם דיאלוג חלומי (תרתי משמע). אווירת החלום מועצמת על ידי כתמי הצבע המנצנצים ככוכבים על רצפת הסטודיו הכהה ועל ידי השימוש בצבע הסגול במסיכה ובדיפטיך הזאב הענק גם (צבעה של הצ´אקרת השביעית, האחראית על האינטואיציה ועל ראיית הנולד).

לדבריה של זידל, המפגש בין האמנית העכשווית החולמת ובין אמן העבר הזועף\ מורד (שהפך לדו מימדי בידיה) בחלל הסטודיו הירושלמי של האמנית “מעלה שאלה לגבי הרלבנטיות של המבט המופנה אל הֶעָבָר, אל האמן האחר: כיצד ניתן לחבר את העבר עם מה שקורה היום? כיצד מתחברות כל יצירות המופת והרעיונות הגדולים של העבר ליצירה בסטודיו, שמתרחשת ברגע זה? הרי מהותו של דיאלוג אינה משתנה: הדיאלוג התרבותי/ אמנותי/ הקונספטואלי (בכל תרבות ובכל הזמנים) אינו מסתיים לעולם וממשיך להתקיים בכל יצירות האמנות, כמו עוגת שכבות, בין אם האמן מצביע על כך או לא”.

* במניפסט המסכם את העקרונות של התנועה יוצא צארה נגד ההיגיון, המוסר והמדע, שלטענתו הביאו את העולם לטירוף. במקום אלה הוא מעמיד את חוסר ההיגיון ואת האבסורד. כדי להשתחרר משלטונו של ההיגיון המוטעה מציע צארה הרס. באנרכיזם ושלילת הכול (לדבריו “הדאדאיסט האמיתי מתנגד לדאדא”) הוא מדגיש שצריך לטאטא ולטהר את העולם המנוון והרקוב. המניפסט של צארה, כאמור, דוגל בפירוק ובהרס. (אמנות בעידן טכנולוגי, האונ´ הפתוחה, 1982).

המתנה של מאן ריי, 2019, פסטל יבש על נייר, 90X151

6. המתנה של מאן ריי, 2019

גם בציור הזה, כמו ב´חלום על מרסל ינקו´, אנו פוגשים את האמנית הישנה (וחולמת?) כשראשה נח על השולחן בסטודיו, בתנוחת ´המוזה הישנה´ של ברנקוזי. למתנה בציור של זידל ישנם שלושה נמענים: מאן ריי ויצירתו, האמנית והצופים בציור:

1. ´מתנה´ (1921), הוא שמה של יצירת הרדי-מייד המפורסמת של צלם ואמן האוונגרד מאן ריי, שהפכה לאחד מסמלי הדאדא ומבשרי הסוריאליזם הידועים ביותר: מגהץ עשוי פלטת ברזל, עליה מודבקים ארבעה עשר מסמרים באופן שהופך את המגהץ לחפץ לא שמיש ומטריד, בעל אסוציאציות סדיסטיות. ניטרול השימושיות של המגהץ (חפץ שלפני מאה שנה נהוג היה להעניקו כמתנת חתונה ולפיכך סימל ביתיות וזוגיות) והשינוי שחל בו מדגימים את יכולתו של הסוריאליזם לחמוק מחוקי ההגיון ולטשטש את מערכת הקשרים בין החפצים ובין המילים המתארות אותן (או בשפת הסמיוטיקה, חקר הסימנים ומערכות סימנים: גרימת חבלה מכוונת ביחסי מסמן-מסומן). שם היצירה, אם כך, מנוגד לחלוטין למשמעויות שהמגהץ הממוסמר של ריי מעלה בצופה.

2. זוהי מתנה של מאן ריי לזידל האמנית ולאמנותה, שכן זידל מתכתבת התכתבות עדכנית ומרעננת עם המתנה הדאדאיסטית\ סוריאליסטית בת ה-99 של ריי, על ידי מעשה פירוק וחיבור דאדאיסטיים (ממש כפי שריי משנה ומעשיר את המגהץ ונותן לו תפקיד חדש ולא לגמרי מפוענח), בסגנונה העדכני והייחודי. זהו העקרון החוזר המשותף לשאר עבודותיה של לנה בתערוכה זו (ולא רק בה): חיבור בין זמנים ודברים שונים, מעולמות וְשָׂדוֹת שונים.

3. המתנה-של-ריי-של-זידל לצופה בציור, שעליו מוטל לפענח את ריבוי הסמלים, המחוות העצמיות והמחוות לאמנים נוספים, הפזורות בו כצעצועים.

לנה זידל מחברת בין העבר וההווה דרך החפצים ומתאימה את מגהץ הברזל של ריי למאה ה-21: המגהץ שלה הוא מודרני, חשמלי, וכולל מעמד עשוי פלסטיק. בנוסף, על שולחנה מפוזרים מסמרים, המרמזים על כך שהאמנית נרדמה באמצע העבודה (´האמנית הנרדמת´, שאולי חולמת על מגהץ, ברוחו הסוריאליסטית של הציור). גם בציור הזה, (כמו ב´חלום על מרסל ינקו´, אך בצורה מודגשת יותר), כתמי הצבע העזים המנצנצים ככוכבים על רצפת הסטודיו הכהה מעצימים את אווירת החלום ומטשטשים את הגבול בין פנים הסטודיו לעולם שבחוץ. אך ´החוץ´ אף הוא סוריאליסטי, סָפֵק לילה כחול- סָפֵק ים: דרך חלון הסטודיו נראה דג עצום מרחף\ שוחה לתוכו – מחווה עצמית לציוריה של זידל ´גג המנזר´ ו´רחוב קינג ג´ורג´ (מתוך הסדרה: שברון לב העיר, 2009), בהם שוחים דגי ענק מאיימים מעל ראשי האנשים מעל כיפת הסלע וברחוב הירושלמי באווירה פוסט-אפוקליפטית, כמו כבר הגיעה אחרית הימים ו- י-ם הפכה כבר לים.

מאחורי האמנית הישנה, על קיר הסטודיו, נראה דיפטיך של מסגד עם שני זאבים עטים לעברו על רקע שמי לילה כחולים- מחווה עצמית לציורה ´כיפת הסלע 5´, (מתוך הסדרה: ´שברון לב העיר´- ו,וו, 2008-2010). הכנסת כיפת הסלע שבפסגת הר הבית, אחד מן הסמלים הטעונים ביותר של ירושלים, הופך את המחווה של זידל למקומית, עכשווית ולא מתייפייפת.

כשם שזידל קושרת בין העבר וההווה דרך החפצים (מגהץ הברזל מול המגהץ החשמלי), כך היא קושרת את אמנות העבר של “אז” (אוונגרד של תחילת המאה ה-20) לעוגן הכאן-עכשיו שלה (ירושלים, מחוות עצמיות לציוריה במאה ה-21).

ברחבי הסטודיו פזורים חפצים צבעוניים ופנטסטיים משהו, הנראים כצעצועים גדולים ומסקרנים: אלה הן מחוות לעבודותיהם של הסופר והאמן הסוריאליסטי אלברטו סאביניו (נולד בשם אנדראה פרנצ´סקו אלברטו דה קיריקו, 1891-1952)- בייחוד מעגל צבעים הפחוס וכדור המשחק צבעוני- ושל אחיו, האמן הקדם-סוריאליסטי ג´ורג´ו דה קיריקו (1888-1978): שלושת המבנים המורכבים מצורות גיאומטריות (קוביות, חרוטים וכדורים). בראש המגדל המחודד (בסמוך לדג), המזכיר בצורתו מינרט (צריח מסגד) נמצא סהר, המשמש לרוב כדי לסמל את האמונה האיסלאמית. לימינו, מבנה דמוי עוגת קומות עגולה, שבראשו נמצא כדור/ שמש. המבנה מזכיר בצורתו מקדש צעצוע. שני המבנים, הממוקמים על רקע כיפת הסלע, מנהלים דיאלוג משחקי ביניהם ועם אחד מסמלי מסגד אל אקצא. זוהי דוגמה נוספת לאופן המתוחכם שבו זידל ממזגת עולמות, תקופות וחפצים שונים ובכך יוצרת מחווה מקורית, מלאת הומור ועומק הן לעבר והן להווה.

על הרצפה, בסמוך לדלת הכניסה לסטודיו, מונח שטיחון כתום עגול, שעליו מצוירת ספירלה – סמל קדום מאז התקופה הפרהיסטורית, צורה פתוחה ואינסופית, חוזרת על עצמה אך משתנה תדיר, ממש כמו הדיאלוג האמנותי-קונספטואלי (בכל תרבות ובכל הזמנים), שאינו מסתיים לעולם וממשיך להתקיים בכל יצירות האמנות.

בת-שבע דורי