טקסט של לנה זידל לתערוכה של נדיה עדינה רוז, שמֵי אֲדָמָה: ׁ(1 ו 2) 2015, 2013. גלריה אגריפס 12, ירושלים
נדיה עדינה בונה את האובייקטים שלה, כשהם נמצאים בתנועה מתמדת מהמשטח לנפח. נדמה, שכמעט כל עבודותיה, אולי בגלל נפיחותן וחיספוסן, נושאות אפקט חושני, אולי אפילו, מיני. האובייקטים נראים כעוטפים את הצופה ברכות, מכשפים, מתפתלים, כמעט מלטפים; ספק – בעלי חיים, ספק – חלקי גוף, ספק – יצורי פלא של העולם התת-קרקעי. התבליטים הללו, מפתים את הצופה על ידי ישירות ילדותית, על ידי חוסר עיבוד וחוסר “פיניש”, על ידי צורניות שלא מוגדרת עד הסוף. יתכן שמאותן הסיבות, נראים האובייקטים לעתים משעשעים, מצחיקים, נוגעים ללב, כשוהים בתוך “המגושמות הנשגבת” שלהם: גבעות, ענפים, גומות, חתיכות קרטון וניירות מקומטים, כאילו במקרה נשכחו בארגז חול שליד הבית, על ידי תינוק מגודל שנסחף במשחק. השמיים והארץ מחליפים את מקומם ללא הרף. השמיים הופכים לתבליט אפור-חום כבד. והאדמה – לבנה, קלילה ושקופה. משחק ההתהפכויות המתמיד של “האדמתי” ו”האווירי” מייצר תחושה של שלמות ומחזוריות. הכבדות הופכת קלילה, הנפחים – למשטחים; מחזוריות נצחית של ין ויאנג.
המחזוריות המאפיינת את עבודותיה של נדיה עדינה מייצרת אפקט של תנודה רוגעת. הצופה מוזמן לערוך מסע לתוך הילדות, לגעת במקורות, לחזור לרחם ולהמריא משם בחזרה אל אוויר העולם. תודעתו של הצופה – כמתנדנדת בעריסה; בין קו לכתם, בין משטח לנפח, בין קיפאון לתנועה, בין שמיים עשויים אדמה, לבין אדמה עשויה מאוויר השמיים. בתנודות, בדממה ובצליל, כשהם בו-בזמן גם המילים וגם סימני הפיסוק, האובייקטים המכושפים הללו, מפעילים את הסביבה ואת הצופה ומזמינים אותם לדיאלוג המבטיח להיות אינסופי.