מיכאיל גרובמן ( 1939 ) הוא אמן ומשורר הפועל מסוף שנות ה־ 50 של המאה ה־ 20 . יצירתו האמנותית הוצגה בתערוכות רבות בישראל וברחבי העולם וזכתה להערכה רבה. יצירתו הספרותית אף היא זכתה בהכרה הראויה בארץ הולדתו, רוסיה, ברית המועצות לשעבר, אולם הקורא העברי טרם נחשף לעָצמתה של יצירתו. לכן היָזמה של המתרגמת והאמנית, לנה זידל, והעורך והאמן, בן זוגה, עודד זידל, להוציא לאור ספר שירים בעברית של גרובמן היא צעד משמעותי בדרך להבנה ולחשיפה של מכלול שירתו של משורר חשוב המתגורר ויוצר במקומותינו.
שירת גרובמן המוצגת כאן שייכת לפואטיקת הבמה (פרפורמנס) האופיינית לתרבות־הנגד בברית המועצות. זו פואטיקה תקשורתית המתאימה למעמד של קריאה מול קהל הודות לחריזה, לפואנטה ולהומור. זו שירה שביקשה לבטא את התשוקה לחופש הפרט — פוליטי, רעיוני, לשוני, מיני וכדומה. מאפיינים אלו ואחרים, כגון זעם, פרובוקטיביות, חספוס לשוני ועוד דומים לאלו של פואטיקת הביט האמריקאית (למעֵט החריזה), אשר היא בת זמנה של תרבות־הנגד בברית המועצות.
בחרתי להתמקד כאן בתיאור מאפיינים מרכזיים של שירת גרובמן, אשר שילובם יוצר יחדיו בסיס איתן לפואטיקה שלו: האוונגרד, האגו של הדובר והאנטי־ בנלי. יש חוט מקשר המחבר בין מאפיינים אלו והוא הומור, לרוב גרוטסקי ולעתים פרודי, אשר מעניק לפואטיקה של גרובמן תקשורתיוּת, חן וּוירטואוזיות. לכן, ההתייחסות להומור כאן היא רוחבּית.
הקורא הישראלי של שירת גרובמן עשוי לחוש במוטיבים פואטיים הקיימים בשירת דוד אבידן, למשל, נרקיסיזם, עתידנות, הומור ועוד, אשר חלקם מקורם בהשפעות פוטוריסטיות )מודרניסטיות( וביטניקיות (פוסטמודרניסטיות). גרובמן ואבידן היו חברים קרובים וגרובמן אף תיאר אותו ישירות בשירו (ראו: שיר 616 , עמ´ 55 ). די בשורות שיר אלו של גרובמן על מנת לחוש בדמיון בין הפואטיקות: “מִ י כָ אִ י ל גְּ ר וֹ בְּ מַ ן/מַדְרִיךְ/ צִיוִילִיזַצְיוֹת חוּצָנִיּוֹת” (“שיר ויזואלי”, עמ´ 63 ) או “כְּשֶׁגֶּבֶר הוּא בְּצֶלֶם גְּרוֹבְּמַן מִיכָאִיל/ חָזָק, אַמִּיץ, פָּעִיל־יָעִיל// הוּא הַגִּבּוֹר הַנַּעֲרָץ הַפְּלָנֶטָרִי” (שיר 762 , עמ´ 7). לשם המחשה, שורה משיר של אבידן, “השני אחרי הראשון”: “אֲנִי כְּסוֹפֵר// הַשֵּׁנִי־הֲכִי־טוֹב אַחֲרֵי עַצְמִי” (ספר האפשרויות — שירים וכו´, 1985 , עמ´69).
שורשי הפואטיקה של גרובמן מצויים בין השאר בשני סוגי אוונגרד, המודרניסטי והפוסטמודרניסטי. אין זה מפתיע כי הרי גרובמן החל לפרסם שירה בשנות ה־ 50 של המאה הקודמת, בדיוק בקו התפר ההיסטורי בין שני סוגי האוונגרד הללו. לכן שירת גרובמן היא תוצר פואטי־היסטורי של תקופתו, כמו שירת מקבילו הישראלי מבחינה פואטית־היסטורית, אבידן.
ההבדל הגדול והחשוב בין האוונגרד המודרניסטי לאוונגרד הפוסטמודרניסטי הוא במעורבות הפוליטית (Bertens 1991).
הפואטיקה ההיבּרידית והקרנבלית של גרובמן היא בעלת להט מהפכני, אלא שהמהפכנוּת שלה איננה משרתת קו מפלגתי ממסדי קומוניסטי, אלא אג´נדות אוניברסליות של תרבות־הנגד. האליטיזם המודרניסטי של גרובמן נמהל עם מגמות פופואטיות (פואטיקה בעלת זיקה לתרבות פופולרית; מאירי 2010) ברוח שנות ה־ 60 של אהבה ואחווה. לדוגמה, הדובר מתאר את עצמו כאליטיסט: “אֲנִי הַקְּלָסִיקוֹן/ הָעוֹלָמִי הַיָּדוּעַ” (שיר 632 , עמ´ 18 ). אמנם, יש בתיאור זה ממד של הומור עצמי ביחס לאגו של המשורר, אולם עדיין הדובר מזהה את עצמו כחלק ממורשת קלסיציסטית גבוהה וחשובה הרחוקה ברוחה מזו הפופולרית. במקביל, שיר 324 (עמ´ 15 ) הוא שיר מחאה היוצא נגד האחד במאי, קרי, נגד אחד מסמלי ההזדהות של האוונגרד־המודרניסטי הקובופוטוריסטי. השיר רומז לסיסמה של ילדי הפרחים, “עֲשו אהבה — לא מלחמה”, אשר מהדהדת את אחד מערכיו ההומניסטיים של האוונגרד־הפוסטמודרניסטי, שלום עולמי. לצד מגמות אוונגרדיות היברידיות אלו, הפואטיקה של גרובמן מקיימת גם מתח היברידי נוסף והוא בין האוונגרדי ללירי. זו ליריוּת צבעונית המעוצבת על גבול הסוריאליזם, הסימבוליסטי והמאגי והיא מהדהדת את סגנונו של גרובמן הצייר. ממד לירי זה בא לידי ביטוי יותר רחב בשירתו המוקדמת, אולם גם בשירתו המאוחרת יש ביטוי לאותה שפה פיגורטיבית אינטנסיבית. ההכלאה בין האוונגרדי הדינמי ללירי השלֵו יוצרת מתח ניגודים טעון המבטא בין השאר גם באופן סמלי כמיהה רוחנית לאחדות ניגודים. ספר תרגומים זה פורשׂ במה יחסית קטנה לתופעות הליריות הללו, אולם דוגמה זו ממחישה את אופיו של הלך הרוח הלירי בשירתו, אשר משלב בין שלווה לדינמיות: “אֲנִי צוֹעֵד וּמַקִּישׁוֹת רַגְלַי/ בַּשְּׁבִיל הַמְרֻצָּף בִּלְבֵנִים/ אוֹרוֹ שֶׁל יוֹם זוֹרֵחַ מֵעָלַי — / גְּוָנִים שֶׁל צְהֻבִּים מְעֻדָּנִים” (שיר 621, עמ´ 69).
הדובר בשירי הספר מעוצב על ידי נקודת מבט אינדיבידואליסטית של אני בגוף ראשון בעל אגו גברי, צעיר, כוחני, הרואי, דינמי, גדול וצונן ( ;cool ראו: “אֵינִי מֻטְרָד אֲפִלּוּ לְדַקָּה מִזֶּה שֶׁמֵּת”, שיר 708 , עמ´ 19 ). הדובר מעוצב כאני שירי היברידי של נביא־ ליצן המשלב בין נמוך לגבוה, בין נביא לגיבור תרבות.
מעניין לציין שמאפיינים אלו דומים לאגו השירי של הדובר בשירת אבידן. האגו של הדובר הגרובמני חוגג את מיומנויותיו ועצמאותו בגאווה, בצהלה וללא בושה. זהו אגו גדול וגודלו מכתיב בהתאם את הקול הפואטי המז´ורי של גרובמן. האגו של הדובר הוא כל יודע במובן האליטיסטי והמודרניסטי של המילה ומבקש אחר חירות מלאה של הדעת, הגוף והמבע. טיפוח האגו מעורר את המתח בין סדרי עדיפויות: האם השאיפות הנרקיסיסטיות קודמות לקידום האג´נדה הפוליטית )כמו שאנו רגילים לראות בהתנהגותם של פוליטיקאים(? לכן לא ברור האם השיר נועד לפאר את המשורר או לבדר בלבד או לשנות עולם או שמא גם וגם? אופציה פרשנית אחרת היא שהאגו הגרובמני מייצג את האגו האוניברסלי באשר הוא ולכן זהו אגו המבקש לקדם אף את הזכויות של זולתו.
האנטי־בנלי הוא מאפיין של פואטיקה המבקשת לחדש ולהתנגח עם השגרתי, המסורתי והמוּכּר. האנטי־בנליות בשירת גרובמן לרוב מאופיינת בהומור גרוטסקי ו/או פרודי מדהים, מזעזע ופרובוקטיבי. מטרת ההומור היא לשחרר את האדם מכבליו ו/או להעביר את המסר הפוליטי, החברתי והקיומי באופן המשכנע ביותר, כאמצעי ביטוי רטורי. בהחירות מגיעה עירומה יש ביטוי לממד זה בעיקר באמצעות ניפוץ טאבויים מיניים, למשל, יחסי מין מחוץ לנישואים (שיר 614 , עמ´ 43 ) ובין ילדים (שיר 681 , עמ´ 11 ) ועוד. ההומור בסיטואציות הפרובוקטיביות הללו מרכּך את האמירה המחוספסת ובו זמנית מניע את השיר בנדנדה בין רצינות לחוסר רצינות, בין משמעת להדוניזם, כשיקוף לחיפוש אחר שיווּי המשקל הערכּי המדויק. לדוגמה, שיר 749 (עמ´ 28 ) מתאר משגל של הדובר עם זונת הכפר ( ראוי לציין שבמקור לא מדובר בזונה, אלא באישה קלת דעת). מהגיגי הגבר ניתן ללמוד על הצורך שלו בלגיטימציה למעשהו באמצעות הזדהות פרודית עם ישו: “יָדַעְתִּי, כָּךְ גַּם יֵשׁוּ הַטָּהוֹר/ זִיֵּן אֶת מַגְדָּלֶנָה בַּכִּנֶּרֶת”. הדובר, אשר שוכב שרוע “שִׁכּוֹר בְּתוֹךְ הָאשֶׁר הָאָסוּר” נע בטלטלה המְענה בין הצורך בסיפוק מיני לבין מוסריות.
