אודות

תופעת “נֶאוֹסֶנְט” / לנה זידל

לפני כעשור, הבחנתי במגמה ההולכת ומסתמנת בזירת האמנות העכשווית: העבודות נטוּ יותר ויותר לנרטיביות, עמלנות, פיגורטיביות, ושמו דגש על רגשות אנושיים. במהלך השנים האחרונות, כתוצאה משיטוט בתערוכות רבות, שמתי לב שאופן הטיפול באובייקטים ויזואליים השתנה – גם טכנית וגם תמאטית. אופן הטיפול או “הגישה” הפכו למרוככים יותר, תקשורתיים יותר, מזמינים יותר לדו-שיח. קראתי לתופעה זו נאו-סנטימנטליזם, או בקיצור – “נאוסנט”. נראה לי גם נכון שנטיות כגון אלה יכולות להיתפס כעוד גרסה מהפנים הרבות של הפוסטמודרניזם, אך מנקודת מבטי, הנאו-סנטימנטליזם הוא יותר הומני, פחות מנוכר ופונה אל הצופה בגובה העיניים. (1)

תוך כדי התבוננות במגמה זו, הנבחנת בתערוכה הנוכחית, גיליתי הדהוד או סוג של קרבה בין מאפייני הסנטימנטליזם הקלאסי לבין זה החדש. הסנטימנטליזם הקלאסי נולד והתפתח באירופה בין שנות ה-20 לשנות ה-80 של המאה השמונה עשרה, כתגובת נגד לתופעה של ייצור המוני ומכניזציה. תהליך היווצרותו היה הדרגתי והרמוני ולא היה מלווה בהתנגדות מיליטנטית לקידמה. נציגי התרבות של התקופה: אמנים, מוזיקאים, סופרים ופילוסופים לא הפגינו את התנגדותם לתיעוש, אלא להפך, שאפו לאזן את התהליך על ידי הדגשת “המרכיב האנושי” בעבודתם. בין הנושאים שלהם היו עלילות מיסטיות, אלגוריות, טבע, סצנות מחיי היום-יום, ילדוּת, אהבה ומוות. יצירותיהם היו פיוטיות, רוויות רגש ולעתים אף גלשו לפאתוס. (2)

הסנטימנטליזם החדש, בדומה לזה הקלאסי, שם דגש על המרכיב האנושי והרגשי. ההבדל טמון בהגשה ובגישה. הסנטימנטליזם החדש מפעיל את הרגש כאמצעי להעברת מסרים, כחומר גלם אמנותי, ולא כ”מטרה” או מסר מרכזי. התחושות והרגשות מוצגות לרוב עם שמץ של ריחוק אירוני. אמני הסנטימנטליזם החדש מרבים לשלב בעבודתם אירוניה, קיטש, קרנבליות, לפנות להומאז´ ולציטוטים ובאמצעותם להרחיב ולהעשיר את הדיאלוג עם אמני העבר. לצורך המחשת הדיאלוג הנ”ל, העבודות בתערוכה מלוות ברפרודוקציות מתקופת הסנטימנטליזם הקלאסי.

הסנטימנטליזם החדש, כמו זה הקלאסי, צמח והתפתח בצורה טבעית-הרמונית, ללא ביטויים מיליטנטיים, על רקע השטחה דיגיטלית וניכור, ללא התנגדות לקידמה טכנולוגית, אלא הדגיש בעצם קיומו את חשיבותה של תפיסת העולם הסובייקטיבית וכל הקשור בה. בתקופתנו המעורערת, בעידן נגיף הקורונה, הסגרים והבידוד, דווקא הסובייקטיביות העמוקה והמסר האישי במובהק – הם אלה הניצבים במישור הקדמי, הופכים לבעלי ערך ולמקלט – הבלעדי כמעט – לא רק עבור האמנים, אלה דומה שגם עבור כל מה שמתקרא “תרבות” בכלל. (3)

התערוכה הנוכחית מהווה מעין ניסוי, הבוחן את נוכחות רוח הנאו-סנטימנטליזם בשדה האמנות הישראלית העכשווית. האם אכן קיימת מגמה כזו? האם ניתן לקרוא לה: “נאו-סנטימנטליזם”? או שמא, הרבה יותר מתאים לקרוא לתופעה המסתמנת בשם האירוני: “נאוֹפּוֹסְטיזם”, כפי שטוען האמן ושותפי לאוצרוּת בתערוכה זו, סשה אוקון, במאמרו “מסר ברוח הזמן”?