המפגש ביני לבין מרסל ינקו אינו מסתכם בחיבור אוטומטי בין אלמנטים המאפיינים את סגנונו והכנסתם לשטח הציור. הדיאלוג בין המסכה של ינקו לדמותי כאמנית הנמה בסטודיו, מתרחש גם בשדה הקונספטואלי וגם בשדה הרגשי. הבחירה במסכה אינה מקרית: זוהי מסכתו של טריסטן צארה – מחברו של המניפסט הסוראליסטי הראשון וחברו הקרוב של מרסל ינקו.
האמנית הנמה, מלטפת את ראשו של המשורר והוגה הדעות, מרגיעה אותו וספק מזמינה להשתתף בחלומה.
סגנון הטיפול במסכה הוא אקספרסיבי יותר מאשר הטיפול בשאר משטחי הציור. הדבר יוצר מתח נוסף שמחריף את הדיאלוג: המסכה האקספרסיבית ניצבת אל מול ראשה של האמנית ומול חלל הסטודיו, העשויים בסגנון ראליסטי. מתקיים כאן מפגש בין שני אמנים משתי תקופות שונות: המסכה המורדת (נרגנת\כועסת) מול האמנית החולמת. נראה, שדו-שיח זה משפיע ופועל בשני הכיוונים – בונה יחסים מורכבים בין המסכה התלת מימדית, שתורגמה לדו מימד, לבין האמנית.
נראה לי שהציור מעלה שאלה לגבי הרלוונטיות של המבט המופנה אל העבר, אל האמן האחר: כיצד נתן לחבר את העבר עם מה שקורה היום? כיצד מתחברות כל יצירות המופת והרעיונות הגדולים של העבר ליצירה בסטודיו, שמתרחשת ברגע זה? הרי מהותו של הדיאלוג אינה משתנה: הדיאלוג התרבותי\האמנותי\הקונספטואלי (בכל תרבות ובכל הזמנים) אינו מסתיים לעולם וממשיך להתקיים בכל יצירות האמנות, כמו עוגת שכבות, בין אם האמן מצביע על כך בצורה גלויה, ובין אם לא.
לכן נראה לי, שדו-שיח בין יוצרים תמיד יהיה רלוונטי. העבודות שלי השתנו בעקבות המפגש עם יצירתו של מרסל ינקו: הם ספגו את הרוח הדאדאיסטית של האבסורד את הקודרות הסוראליסטית, את המטפיזיות והעיסוק האובססיבי בחלומות ובתת-מודע.
אזכורים אחרים המופיעים בעבודה: מלבד מרסל ינקו: מאן ריי ,שחור ולבן, ברנקוזי, המוזה ישנה, הומאז´ לעצמי (הציור של הזאב על הקיר).