About

לנה והזאבים / מוניקה לביא

לנה זידל מציגה שבע עבודות של גיר צבעוני על נייר. העבודות, שגודלן 230X106 ס”מ האחת, מתארות את ירושלים שלהקות זאבים משוטטות בה. הזאבים מתהלכים בעיר כבני בית וכפולשים כאחד, חולפים באתרים קדושים, מטפסים על חומות העיר העתיקה, רצים במתחם הר הבית, מדלגים על מכוניות, חולפים על פני אתרי בניה.דמותה של ירושלים שעולה מתוך הציורים היא של עיר מדכדכת, מלוכלכת, נטושה ועוינת.עיר שמשמרת אך בקושי את יפי עברה  וגדרות תיל הן מסימני ההיכר שלה.

באתרים השונים מופיעות עדויות לפעילות אנושית – מכוניות, עיתונים ישנים, ספרים, אפילו קטלוג של תערוכה,קופסאות שימורים, עגלות סופרמרקט ואשפה לסוגיה.הזאבים משוטטים בעיר העזובה כבתוך שלהם וכזרים גמורים. מה לירושלים ולזאבים? במידה מסוימת מזכירים הציורים סצנות מתוך הסרט “12 קופים” שביים טרי גיליאם שבו נראית העיר ניו-יורק לאחר שוירוס קטלני הרג את מרבית תושביה וחיות פרא מתהלכות בה.הוירוס של ירושלים הותיר אותה עזובה, שוממת ונגועה, כאילו יד נעלמה סילקה את תושביה ואפשרה  לחיות טרף להשתלט עליה.

זידל בחרה להשתמש בזאבים כבדימוי של כוח פראי ומעורר שביכולתו לחולל שינוי דרמטי במציאות וליצור תחושה אפוקליפטית, ועם זאת מעוררת ומשחררת. מנקודת מבט זו, מועקת ירושלים מחפשת לה מפלט, וזו נמצאת לה בדמות להקת הזאבים שמשוטטת בעיר כאילו לא הייתה ירושלים מקום שכולו קדושה, יראת שמיים והיסטוריה בת אלפי שנים. כאילו לא הייתה קדושה ליהדות, לנצרות ולאיסלאם. כאילו כל המטען שירושלים הממשית וירושלים הסימבולית נושאות עליהן לא אומר ללהקה דבר וחצי דבר. בלי להתכוון אולי, עולה מהציורים תחושה של חילול הקודש. בלי להתכוון, כי גם הצופה החילוני, שלבו אינו אמון על האמונה, זע באי נוחות למראה הזאבים העושים בעיר כרצונם. ירושלים שנטלה תשעה קבין של יופי, ירושלים של זהב, מוצגת כעיר רפאים.

בספרה “רצות עם זאבים” משתמשת האנליטיקאית היונגיאנית קלריסה פינקולה אסטס בדמותו של הזאב כדי לשרטט את ארכיטיפ האישה הפראית, וחושפת באמצעותו את העצמי-הנשי האינסטינקטואלי שכוסה וטושטש בשכבות של תרבות, חוקים והגבלות. “האישה הבריאה”, כותבת אסטס, “דומה מאוד לזאב: חזקה, מלאת רוח חיים, מעניקת חיים, בעלת מודעות טריטוריאלית, בעלת כושר המצאה, נאמנה ומשוטטת”. זאת ועוד,´האישה הפראית´, נושאת את אמצעי הריפוי; היא נושאת עמה את כל מה שאישה צריכה להיות ולדעת… היא נושאת עמה סיפורים וחלומות, מילים ושירים, סימנים וסמלים”.

אם כן, אפשר לראות את זה גם כך: שני סמלים דחוסים זה לתוך זה ולכאורה אין ביניהם שום קשר. עד שמחליפים את הזאבים באמנית ורואים בהם מייצגים של כוחות היצירה, רוח החופש, החיפוש אחרי הדברים שמעבר, והרצון להשתחרר מהכובד שמשרה העיר ירושלים על הגרים בה. הזאבים הם כוח החיות שמשחררת לנה זידל לתוך עיר מגוריה. הם האינסטינקטים הבריאים, הבריאות הגופנית והנפשית, ומביאים לעיר ששוחררה לפני 40 שנה שמחה, סקרנות, תנועה וחיים. הזאבים כדימוי לכוחות הנפש מבקשים לרפא את העיר שחיבוריה טרם העלו ארוכה.

לנה זידל משחקת בציוריה בקנה המידה. הריאליזם שבו היא מציירת את העיר ואת הזאבים אינו עקבי וחוסר עקביות זה מוסיף לציורים אלמנט של הזיה וחלום. החוקים הם חוקי הדמיון, שאינו נענה בהכרח לחוקי העולם והציור. משום כך נראית ירושלים לפעמים כמו מודל של העיר, מעין דגם של הולילנד. שיבוש קנה המידה בציור יוצר שיבוש בתפיסת הצופה וממקם אותו מחוץ לאזור הנוחות של הצפייה. תחושת חוסר הנוחות גוברת נוכח המדיום שבחרה זידל לציוריה גדולי הממדים, גיר פסטל יבש על נייר. דחיסות הגיר, תחושת ה”חריקה”   וארעיות הפיגמנט על הנייר, התחושה כאילו הוטלה על גיר הפסטל הצנוע משימה גדולה ממידותיו, כל אלה מוסיפים לתחושת חוסר היציבות והדיסונס שעולה מהציורים.

ועם זאת, יש משהו מהקתרזיס במראה הזאבים בירושלים. משהו מנקה, מטהר ומשחרר. כאילו יש צורך שמשהו כבר יקרה לסמלים המקודשים שהוטמעו כה עמוק בתרבות והם ממתינים לזאב המשחרר ולכוחות הנפש שהוא נושא עמו בטרם תורבתו, דוכאו ונכבשו בשם האלוהים והאדם.