אוצרות

מסר ברוח בזמן

הנתיב המאוחד של הנאו-טְרדיציונליזם, המלווה בעושרן של מודיפיקציות אינדיווידואליות, מתקיים במהותו כרֶה-אונטולוגיזציה של אמנות, דרך לקיחת אחריות בפני תנועת הנעה-עצמית של החיים בדמותה של מסורת תרבותית המתקיימת בתוך סטרוקטורות מֶטא-טקסטואליות, המתבטא ביחס דכאוני ספציפי כלפי זרימת הזמן, המלווה בתחושת סכנה עוינת לגבי מהותו החמקנית והבלתי נתפסת, כי הרי הקומפְּרֶסיה הלשונית יכולה להשיג את מטרתה אך ורק על חשבון משאבי הסינקרֶטיזם המורפולוגי…

אוף… ועכשיו, אחרי שהשתכנעתם שיש ביכולתנו להמחיש בקלות טקסט אוצרוּתי למופת, בואו, למען הגיוון, נדבר כמו בני אדם – בכנות ובשקיפות. כי, כמו שנאמר: (1) Facile vero iucunda loqui. העניין הוא בכך שאנו האמנים נמצאים במצב איום, אם לא לומר – טראגי: במשך אלפי שנים היינו חלק אינטגרלי וחיוני של החברה… וחדלנו להיות כאלה.

למען האמת, אף אחד לא שם עלינו, ואיש לא זקוק לנו. לא מאמינים? אז בואו נניח שאמנים יפתחו בשביתה (לא חשוב מאיזו סיבה; נניח, כמו בכל מדינה מתוקנת, הם ידרשו שאחוז מסוים מתוך סך כל המבנים הציבוריים יכלול אלמנטים אמנותיים, כגון: פסיפסים, פרסקאות, ויטראז´ים וכו´). רק לצורך השוואה: דרישותיהם של אינסטלטורים במצב זהה, יסופקו קרוב לוודאי תוך חמישה ימים; דרישותיהם של פועלי נמל – תוך שבוע; דרישות הרופאים ועובדי המגזר הציבורי – עוד כעבור זמן מה; אבל איש לא יסב את תשומת לבו לכיוון האמנים. ובצדק. החברה לא זקוקה להם.

הרי, לפי הערתה המדויקת של סוזן סונטאג: “זמנים של הארות קולקטיביות חלפו בשלום ונותרו בעבר: נכון להיום, כל המוחות הגדולים, וכמו כן גם הסתומים הגמורים, הטיפשים והנבונים – כך או אחרת, כבר התבטאו ואמרו את דברם”.(2) אמת ויציב. גלי הצונאמי, שעלו בעקבות המהפכה באמנות בתחילת המאה הקודמת, נסוגו לאחור והותירו אחריהם את הבוץ הפוסטמודרני עם תולעי גוויות ותנים זוללי פגרים. כן, כל אותם המכנים את עצמם: post, neo או new.

אז מה, אם כן, נותר לנו לעשות? הרי בינתיים, ובהתאם למהותה, החברה הצרכנית דורשת מאתנו משהו חדשני על בסיס קבוע, אבל מהיכן נשיג דבר שכזה? הרי כבר פתחנו את בטנו של הכריש וכבר הראינו את המפשעה של צ´יצ´ולינה… ועכשיו אנחנו, כמו נערות העובדות על הכביש, מוכנים לעשות כל דבר העולה על הדעת, כדי לזכות במעט תשומת לב. (אגב, מעניין מדוע חל איסור מוחלט על מכירתו של גוף האדם, – ולעומת זאת, את הנפש מותר למכור ללא הגבלה והיסוס?… סתם, הערת שוליים, מעין אתנחתא לירית). אבל אל נא תביישו אותנו בגלל האופי הזנותי שלנו. בסך הכול, אנחנו רוצים להיות. פשוט, להיות נחוצים.

אבל איך נוכל להשיג זאת? איך? למען האמת, המרשם הוא די פשוט: בעניינים שלנו, לפרוץ בלהק, סליחה – בקבוצה, תמיד היה קל יותר, מאשר להסתנן לבד. והקבוצה חייבת להצטייד במניפסט. מניפסט שמודיע (3) Urbis et orbis על הופעת הזרם החדש, שעד כה לא נשמע כמוהו (או כמעט לא נשמע כמוהו).

עכשיו מבטנו מופנה לכיוון הנאו-טרדיציונליזם, ממנו התחלנו את הטקסט המלומד שלנו. מה יקרה אם נפנה אל רגשות אנושיים? מה אם נקרא לתוצרת שלנו בשם נאו-סנטימנטליזם? נדמה שהזרם הזה כבר הסתמן בספרות, אך באמנות – לא לגמרי. זוהי הזדמנות להתפרס על חלקת זהב. במבט חטוף – אלה הם פני הדברים, אך הרהרנו בדבר והגענו למסקנה, ש “neo” זה קצת נדוש, “Post” קצת נמאס; ולגבי ה”new”, רק בינינו, הרי הוא למעשה: לחלוטין לא “new” ! אך לא ולא, כלומר כן (או בכל זאת – לא?), הפתרון חייב להיות רדיקלי! נכון לכל עת. לכן, אנחנו מכרזים בחגיגיות על לידתו של הזרם החדש והאולטימטיבי: נֶאופּוֹסְטיזם.

נאופוסטיזם, שהוא בו-בזמן גם neo וגםpost , מכיל בתוכו הכול: כל מה שהולך לקרות בעבר, וכל מה שכבר קרה בעתיד. הנאופוסטיזם – אוניברסלי כמו מעבּד מזון, שימושי ונוח כמו נעליים בלויות, הוא אלגנטי כמו רולס רויס (או סטיינווי – לבחירתכם).

הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט העיר בזמנו, שהוגה דעות הופך להוגה דעות רק במידה שהוא מתעמת עם העידן שהוא חי בו. זוהי מחשבה לא רעה, אבל היא תמיד זקוקה לעדכון בהתאם לרוח התקופה: אנחנו מתעמתים עם תקופתנו בדיוק באופן כזה שאנחנו לא מתעמתים איתה. נכון שזה לא רע?
בקיצור: !Welcome to the club