ענת גורל-רורברגר: “זאבים ככוח אנרגטי ומרפא”, טקסט אודות התערוכה של לנה זידל: שירת הזאבים
בית האמנים תל-אביב, 18 בדצמבר 2025 – 7 בפברואר 2026
זאבים ככוח אנרגטי ומרפא \ ענת גורל-רורברגר
“עיני חיה המתבוננות באדם הן מרוכזות, ערניות לכל רמז. אותה חיה אפשר שתתבונן כך גם ביצורים אחרים. חיה אינה מייחדת לאדם מבט מסוג מסוים. אבל רק האדם…מזהה את מבט החיה כקרוב ומוכר….אדם אל מול מבט של חיה נעשה מודע לעצמו ומחזיר מבט.”[1]
לנה זידל היא אמנית ירושלמית. שאמאנית של זאבים. הזאבים שלה חיוביים, מתקנים, נפוצים ברחובות ירושלים ובמקומות הקדושים שלה, כמו גם בתחנות דלק וברחובות מרכזיים של העיר. ירושלים של זידל היא במובן מסוים ירושלים של מעלה. קשורה לרוחניות העזה האופפת את אישיותה הייחודית של זידל. את עולמות הרוח והמדיטציה שלמדה, יצקה להתעסקותה האמנותית רבת השנים בזאבים. היא עברה הרבה והעבירה אותם הרבה בדרך. אפוקליפסה, סוף העולם כאן ועכשיו, הקשרים דתיים והקשרי חולין. אספלט וקדושה. עפר וזהב. תחנת דלק “פז” היא בפשטות תחנה של זהב בלב המאפליה. אורבניות של אזורי תעשיה, גדרות תיל, אשפה וזוהמה. האדם למד לאורך ההיסטוריה לפחד מדמות הזאב האפלה, העצומה, החופשיה כלכך והמאיימת. באה זידל ופיזרה את החרדות. הזאבים שלה נוסכים בנו תקווה. הם מטהרים את העולם המודרני כיוון שהם מעין טוטם עתיק שהוחזר מחדש אל המציאות הישראלית בירושלים הקדושה לשלוש דתות ונקרעת ביניהן. זידל מציעה איחוי, טיהור וריפוי. במקום פחד היא מציעה תקווה לשינוי והתנקות. היא משלחת להקות זאבים אל המציאות האורבנית כדי לקעקע את הרע והמאובן ולהשליט אנרגיה תרפויטית חדשה. זהו עולם זאבי שבני האדם בו הם המיעוט והטבע, על זאביו הממשיים והפואטיים, וגם אריות מפוסלים ודגים מעופפים הם השליטים והמבשרים.
אל לנה זידל התוודעתי בעת שאספתי חומרים לתערוכת הנושא הקבוצתית באוצרותי: “מי (עדיין) מפחד מהזאב הרע.” (בית האמנים תל אביב, 2024)
זידל השתתפה בתערוכה עם עבודות גדולות וססגוניות מנופי המקומות הקדושים בירושלים. כך למשל כיפת הסלע עם זאבים שועטים על רקע כחול עמוק. כחול הוא צבע החלום. מראש לא מדובר כאן בממשות. וכיפת הסלע מופזת בזהב. הזהב של מעלה מול העפר של מטה, של אדמת החולין.
בנוסף הציגה גם פסלים קטנים ועדינים שלה חובקת זאב, במסורת הפייטה הנוצרית (Pieta). זידל היא דמות אימהית. מסוככת. יש בה קפדנות אינסופית אך גם קריצה להפגת המתח. היא התחנכה בסנקט פטרבורג, עיר הולדתה, ותרמה לנוף הישראלי את חדוות העמלנות, מבלי להיות מחמירה מדי. היא נוסכת סביבה גם הומור שמוסיף קנה מידה לכל ומונע פומפוזיות.
זידל, שלא נחשפה מעולם לזאבים באופן אישי, פיתחה בקיאות רבה בנוגע לחיית הטרף הפרוותית. לא מצאתי אצלה שום ביקורת, חרדה או רגשות מעורבים ביחס לזאבים. להיפך. זידל, ילידת לנינגרד שברוסיה, שעלתה לישראל עם הוריה בגיל 13, פיתחה יחס חיובי כמעט מיסטי אל הזאבים.
הזיקה הזו החלה כשהתבקשה לצייר פורטרט של זאב לחבר משותף שלה ושל עודד זידל בעלה, מנהל בנק, ששמו באופן לא מקרי היה ולדימיר (שם סלבי שיש בו איזכור להגיית שם הזאב ברוסית: volk), שביקש לתלות אותו במשרדו בהנהלת הבנק.
זידל, שעברה אז תקופה ממושכת של ציור פורטרטים של חברים וקולגות, והיתה ידועה ביכולתה לדייק בפרטים, נענתה להצעה ונשבתה.
היא קיבלה מעודד ספר על זאבים. במקביל החלה לחקור ברשת, וחיפשה בספרות, בסרטי טבע בטלויזיה, באמנות ובקולנוע דימויים ואינפורמציות על זאבים .
הפורטרט הוביל לסדרה ראשונה של זאבים, ארוכים צרים ואנרגטיים, שהוצגו כמכלול דינמי בבית האמנים בירושלים 2003.[2]
העבודות הוצגו שם ברצף עוצמתי המדמה תנועה, ויוצר סחרחורת אנרגטית. המסר היה כה חזק, שלדברי זידל גרם לילדים רכים לנוס אחורה בבהלה מפחד הזאבים המזנקים עליהם מהקירות.
כעת אתייחס לביוגרפיה של לנה זידל. היא נולדה כאמור בלנינגרד, למדה ציור מילדות והפנימה דפוסי עבודה רוסיים של הקשבה ודיוק לכל ניואנס. לדבריה מדובר במחוייבות לתשומת לב, לפרטים. כבוד למעשה האמנות, וחלק מאידיאולוגיה סובייטית של קדושת העבודה ושלמותה.
לדבריה עבודה זה משהו קדוש שיש לנו אחריות עליו. כך מחנכים את הילדים. החל בקשירת שרוכים וכלה במזיגת תה. חינוך לעשייה מיטבית, מצטיינת.
גם הוריה של זידל באו מתחום האמנות. אמה, אולגה רבינוביץ, היתה עד גיל 27 רקדנית בלט בתיאטרון מריאנסקי בסנקט פטרבורג. לאחר מכן עבדה באולפני סרטים דוקומנטריים. עם עלייתה לישראל המשיכה לעבוד באולפני “ברקה” להפקת סרטים בגבעתיים.
אביה, פליקס רבינוביץ, היה מהנדס מצלמות וצלם חובב. לימד את זידל לפתח ולהדפיס צילומי שחור לבן במעבדה הביתית שבנה במקלחת. בארץ עבד כמהנדס מצלמות באולפני הרצליה. גם חבריהם של ההורים באו מתחומי האמנות והספרות והשפיעו לא מעט על נפשה של זידל.
זידל זוכרת היטב ביקורים במוזיאון הרמיטאז’ ((Hermitage הרוסי עם אמה, כשנחשפה לראשונה בחדרי המאה ה-18 וה-19, לעבודות הענק של המאסטרים הרוסיים והאירופאים. במיוחד השפיע עליה עבודה של הצייר הרוסי קארל ברולוב Karl Brullov)) שצייר את היום האחרון של פומפי. לגבי ציור קאנוני של צייר נוסף ,פיודור ברונית (Fyodor Bruni)שצייר את הציור “נחש הנחושת”, רווחה אמונה שמי שהתבונן בנחש שהופיע בציור האפי הענק ניצל – ומי שלא נלכד בלבה הקטלנית. זידל הילדה ראתה בציורים אלה ובאחרים מין סרטים שופעי פרטים, המבשרים ברובם אסונות ענק.
נושאים אלו התאימו לתפיסת הרוח הרוסית: ריצה, אנרגיה, מהפכות ודגלים אדומים. זידל חוזרת שוב ושוב על דימוי ספרותי שמלווה אותה בעיסוקה בזאבים. זהו דנקו, גיבורו של מקסים גורקי,[3] שזידל צפתה בו בילדותה בסרט אנימציה. דנקו מוביל קבוצת אנשים בדרך ייסורים מממושכת, ללא אמצעי חימום ותאורה. כמוצא אחרון הוא מוציא את ליבו הבוער ומוביל לאורו את האנשים. הם ניצלים, דנקו מת. הלב נשאר.יש אפשרות שהתנועה הדינמית בעקבות הלב הבוער, תורגמה אצל זידל ללהקת זאבים דינמית המפיצה אור ומושכת אחריה את בני האדם הכמהים לאור ולשינוי חיובי.
לנה זידל עלתה לארץ בגיל 13. למדה בבית הספר התיכון לאמנויות תלמה ילין. סיימה לימודי תואר ראשון בתקשורת חזותית באקדמיה בצלאל, שחשבה ללימודי אמנות לכל דבר. על הדרך רכשה מקצוע, ונשארה להשלמות במחלקה לאמנות.
לאחר לימודיה עבדה כמעצבת של עטיפות ספרים, עיתונים וכתבי עת. לימדה עיצוב גרפי, רישום, איור, ציור ופיסול.
בהמשך החלה בלימודי מדיטציה וגם לימדה את התחום בחוגי בית. היא קוראת לזה: קריאה רוחנית. לדבריה היא נכנסת במהלך המפגש עם המטופל לטראנס קל ועונה על שאלות המטופל. כמובן שהרוחניות מלווה אותה הלאה בכל תהליך היצירה שלה. גם הזאבים של זידל הם מדיטטיביים. גם הם מחילים על העולם סוג של טראנס, כשהם שועטים ברחבי ירושלים ובשאר אתרי קדושה וחולין בדרכם להפיץ את הזיכוך והאופטימיות המנערת שלהם.
זה המקום להזכיר את מקרה “עץ הזאבים” של איש הזאבים (סרגיי קונסטנטינוביץ פנקייב ),מטופלו הידוע של זיגמונד פרויד. פנקייב עסק גם בציור וצייר בעצמו את עץ הזאבים הקאנוני, שהופיע לו בלילה בחלומו, ועליו ישובים כשבעה זאבים לבנים המתבוננים בו. פרויד, חוקר החלומות, הסיק מכך בסופו של דבר שהילד שנחשף להוריו בשעת אקט מיני לילי, חווה טראומה קשה עקב כך.
יש לציין שלאורך ההיסטוריה הפך הזאב לדמות מיתית המעסיקה אגדות שונות עם נופך היסטורי תקופתי. כך באגדות האחים גרים (“כיפה אדומה”, “הזאב ושבעת הגדיים”), כך בסיפור הזאבה הקפיטולינית שהניקה את תאומי האל רמוס ורומולוס ונחשבת לסמל העיר רומא אותה הקימו בבגרותם ועוד.
מבחינה היסטורית, הזאב והכלב באו ממוצא זהה. אחד הפך לחיה הראשונה שביית האדם, והשני, הזאב, נותר פראי, חופשי, חי בלהקות ולא נכנע לאדם. כך הפך לשם נרדף לחופש, אימה ועוצמה. גם מבנה גופו החזק, עיניו הזהובות ויללתו החזקה תרמו לדימוי המאיים סביבו שמחזיק עד ימינו. כך לדוגמה בחרדה ממחלת הזאבת (לופוס), אגדות על אנשי זאב שננשכו והפכו את עורם, המשל שהפך למטבע לשון עם אקטואליות תמידית: זאב זאב, המתייחס לכך שאם מזהירים יותר מדי שלא לצורך, ברגע האמת אין כבר מי שיאזין להתראה מפני זאב (אסון) ממשי. וכמובן ישנן שפע סדרות טלויזיה פנטסטיות לנוער (“זאב צעיר”, “לגדול בין זאבים” ועוד).
בסרטו המכונן של אינגמר ברגמן “שעת הזאבים”, מדובר על שעה שבין יום ללילה, בין אור לחושך, שבה חלה סוג של מטמורפזה בין זאב לכלב. לא ניתן להבחין ביניהם. ייחודיות האור בשעה זו מוזכרת גם במסכת ברכות בתלמוד[4]. שעה שבה אין עדיין אור וכבר אין חושך. אין כלב ואין זאב. יש עמימות מבורכת שממנה הכל אפשרי.
לנה זידל לא התרשמה מהמיתולוגיה הרווחת סביב נושא הזאבים. עבורה הזאב נשאר כוח חיים. תרופה אנרגטית נגד דכדוך וקיבעון. דרך הזאבים נכנסה בה ביתר עוצמה רוח היצירה והשינוי. תחילה באופן אישי, ואז בהרחבה מהאישי אל החברתי והפוליטי, כששילחה להקות זאבים לעורר את העיר ירושלים מקבעונה בן אלפי השנים.
זידל בוראת מציאות אפוקליפטית בתוך האורבני, המזקין, המתקלף, המאובן והשרוי בדיעות קדומות. ירושלים של שלוש הדתות נדרשת גם היא להתנער מדיעות קדומות ורוחות אוב מעברה ההיסטורי, וזידל מאפשרת זאת למקום מגוריה דרך להקות זאבים. בסדרות קאנוניות שעליהן עבדה לאורך השנים.
בדומה לג’וזף בויס[5] שיצר עבודה עם זאב ערבות גדול איתו נכלא בחדר סגור לבוש בבבד לבד ובידו מוט נחושת גדול, מבלי שהזאב (קויוט- זאב ערבות גדול ומסוכן) ייגע בו לרעה, כך גם זידל היא סוג של רועת זאבים מודרנית המפיצה דרכם אור, התחדשות ותקווה לשינוי. בויס טען שיצר אינטראקציה רוחנית עם הזאב, וממילא ראה בעצמו שאמאן.
לא רק המקומות הקדושים בירושלים, כולל עמק המצלבה שריתק את זידל זמן רב, מופיעים בציורי הזאבים שלה. עם הזמן ירדה זידל אל המציאות היומיומית והחלה למקם את הזאבים באזורי תעשיה ליד ביתה, בתחנות דלק צהובות שמזכירות לזידל את צבע הזהב (פז) ובין גדרות ומגרשי גרוטאות. כך בסדרת הציורים “כל המקומות קדושים” (2005-2008) וגם בסדרה שבאה אחריה “שברון לב העיר” (2008-2010). זידל מתייחסת בשתי הסדרות לפיצול הדתי הקיים בירושלים, כך שמרוב קדושה אין שום קדושה. הנוכחות הזאבית משרה סוג של קדושה גם על הגבוה וגם על הנמוך זו הסיבה שזידל רושמת את העיר בתערובת של פחם וזהב, שמעידה על שניות . כך בכיפת הסלע והכותל המערבי, אך גם ברחבת המשביר,ברחוב קינג ג’ורג’, ניידת מד”א, מלון עם שם רב משמעות (“לב ירושלים”). זו האורבניות הירושלמית המוכרת, שזידל שוברת ומנתצת לרסיסים, המתאחים ונבנים מחדש. הקומפוזיציות נשברות ונאספות מחדש. חתוכות בקווי אלכסון שחותכים את רישומיה המונוכרומיים ומחדדים את שברון לב העיר שירושלים חווה שוב ושוב בכל גלגוליה ההיסטוריים.
כך הצליחה זידל לשלב את האפוקליפסה הזאבית שלה בחיי היומיום. הזאבים אופפים אותה באשר היא מביטה סביבה. גם ברחובות ירושלים המשלבים כתמיד חולין עם קודש, כך בפורטרטים משפחתיים, ובסדרות נוספות כמו “זאבי ענפים” (2015-2017), “אשת האמן” (2017-2018), מעין הומאז’ עצמי, הממשיכה הלאה במחוות לציירים משה קסטל, מאן ריי, גאודי ומירו (2018-2021).
בתחילת העיסוק בנופי ירושלים, הופיעו גם דגי ענק מעופפים לצד הזאבים. זידל חשבה על אחרית הימים שכבר פקד מטפורית את ירושלים, י-ם כקיצור לים ולמים, וכך כולנו שקועים במים, זאבים, דגים ובני אנוש, ומתהלכים בתוכה. האנשים המוצפים במים כלל לא מודעים לשלל החיות הקיים בסביבתם. הם מהלכים ברחובות ומבטם אטום. מבט של סוף העולם.
לנה זידל שהכרתי היא אמנית מעמיקה וחדורת משמעת עבודה. הזאבים שהיא מציירת, בשמן ובפחם, ובפסטל יבש , הם בני לוויה קבועים שלה במסעה לאורך החיים. הזאב של זידל אינו טוטם על פדסטל, אלא כוח חיים, וזידל מצליחה היטב לאפיינו ככזה גם כשהעבודות כהות וקודרות, ומוארות רק בשיערה האדום בהיר ולוהב של זידל עצמה, מעין תחליף לאש, הפנמה של אור. עיסוקיה כבדי ראש, אך דמותה חיונית ויש בעבודותיה גם אנרגיה ותנועה שהם כעין מסר אופטימי לחיים חדשים. כאלו שאין בהם קפיאה על השמרים, אלא תקווה מתמדת לעשייה, לאופטימיות, לבשורה של טוב אחרי האפוקליפטיות האסונית של ימינו אלו. סוג של קתרזיס עלי אדמות.
הראה עוד :
