אוצרות

קרדו / לנה זידל

בתערוכתו של סשה אוקון קרדו, בגלריה אגריפס 12, מוצגות ארבע עבודות קונספטואליות המייצגות את ה”אני מאמין” של האמן. העבודות מלוות בטקסטים ומשקפות את עמדתו האמנותית ביחס לכמה תופעות ומושגי יסוד כגון: “מרק”, “דיוקן עצמי”, “עפר”, “חור” ו- “עין”.

שלוש עבודות, מתוך הארבע, נושאות מבנה אחיד ומורכבות מטקסט, אובייקטים תלת-ממדיים וציורי שמן זעירים. כל אחת מהעבודות חושפת את הזוית הפילוסופית-קומית לגבי הנושא הנבחר. “המרק”, למשל, בעולמו של סשה אוקון, מייצג את תמצית החיים, מים חיים, זרע החיים. “המרק” על פי סשה הוא סמל הקיום והחיים עצמם. ואכן, בציור הקטן ניתן לזהות את אותה האנלוגיה (מרק = חיים) גם בדמותו של אדם הניצב בעירום מול התוהו – זו היא עמדתנו מול החיים – כאל מול צלחת המרק.

בעבודה “דיוקן עצמי עם חתולה אהובה או דיוקן עצמי בין חברים” מתעמת סשה אוקון עם נושאים כמו מעגלי הקיום, והבל הבלים. הרהוריו של האמן (כהרהורי המלט) “נשמעים” ומהדהדים בטקסט התלוי מעל ערמת עפר המונחת על הפודיום. התינוק שבציור, לצידה של ערמת העפר מושיט בייאוש את ידיו אל הצופה… בקונטקסט הזה, זו היא כמובן, פרפרזה על ציורו של רמברנדט “שיבתו של הבן האובד”. רק שאצל סשה אוקון – הכל הפוך; הבן האובד – הוא תינוק, שמפנה את הפנים אלינו ולא אדם בוגר, הכורע ברך לפני אביו, עם הגב לצופה. כאן, על ידי תעלול מתוחכם, הופך סשה אוקון את עצמו – לתינוק מתחנן ואת הצופה – מציב במקומו של אבי התינוק הממוקם מחוץ לציור.

בעבודה השלישית “החור,בחור ומאחורי החור” בונה סשה אוקון מונולוג מורכב סביב מושג “החור”. החור שמסמל את הריק הנצחי. יותר נכון: נושא את דברו אל הריק, פונה אל הלא-כלום הגדול, משמיע צעקה אל תוך החור. הוא מעלה את השאלה לגבי האטימות של העולם המוחשי והנראה ולגבי חוסר היכולת של האמן ליצור דיוקן עצמי אוטנטי. כדי להדגיש את הסטירה הטמונה ברעיון ההשתקפות בתוך הלא-כלום הגדול, מציב סשה אוקון מראה המכוסה בצבע לבן, שניתן לגלותה רק על ידי הצצה דרך החור שקדח.

ונדמה, שציור האשה, הניצבת גם היא בעירום מול התוהו, נושא משמעות המסכמת את ארבעת העבודות; העמידה הגאה מול הריק האינסופי, מול (ותחת) עין היקום, (שיתכן שהיא גם עינו של “האח הגדול”); מול “החור”, מול “המרק של החיים”, מול הלא-כלום הנפלא שכותש את החיים עד דק, עד עפר וזורע את בקיעתם מחדש בשדות של מראות המכוסות בצבע לבן.