לנה זידל, כל המקומות קדושים, 2010 / גדעון עפרת
ב-2013, הציגה לנה זידל (נ´ 1962), שעלתה ארצה מלנינגרד ב-1976 וסיימה את לימודיה במסלול לימודי ההמשך של האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, תערוכת יחיד בשם “זאבי חוצות” בבית האמנים בירושלים. על קירות האולם בלטו ניירות רחבי יריעה ועליהם צוירו (בגירי פסטל יבש ובפחם) עוד ועוד להקות זאבים הפושטים על ירושלים. היו אלה ציורים מן הסדרה כל המקומות קדושים, שנוצרה ב-2006 ובה ייצגה הציירת, בכושר ריאליסטי מרשים, את זאביה בסמוך לקו התפר או במרכז העיר (בניין המשביר, תחנת דלק, מזרקת מים בגן הפעמון ועוד), ויותר מכול – במזבלות שמיקמה בשכנות לכיפת הסלע, בחניון ליד שער שכם, ברחבת הכותל מערבי ועוד. “זיקוק סימבוליסטי של הזאב והפיכתו למסמן של היעדר קדושה”, פירש אלברט סוויסה בקטלוג אותה תערוכה. במאמר באותו קטלוג הצבעתי על פן החזון האפוקוליפטי שבציורים, הגם שזידל התעקשה, ש”הזאבים שלי טובים!” אלא שבירושלים של עזובה ושל זבל, המילייה השכיח שבציורים הנדונים, הזאבים אינם יכולים שלא להזכיר זאבים רעים מהאגדות, מסיוטים פרויידיאניים (“איש הזאבים”, 1918) ואפילו את טוטם הזאב מפולחנים סלאביים (למשפחת האמנית שורשים סלאביים). עם זאת, בהתחשב בהכחשתה של זידל ובעובדת עיסוקה המקביל בהוראת מדיטציה, נוכל להבין את זאביה כקוטב נגדי ומשלים למוטיבים מיתיים מדיטטיביים (פנורמות עם ברבורים לבנים), שעלו בציוריה בסוף שנות ה-90, ובהתאם: “אני זקוקה לזאבים כגורם מעורר, כדימוי שמבטיח לי ערנות, דריכות, מתח, משהו מונע בי נפילת אנרגיה”, אמרה זידל, אך עוד הוסיפה: “הזאבים מעירים את ירושלים מתרדמתה, ומנערים את הרחובות ואת המקומות הקדושים. במקומות שבהם דרכו הזאבים – דבר לא יישאר כפי שהיה. הזאבים נושאים את האיום על תפישות העולם המיושנות. (…) הם מאיימים גם על שגרת החיים האפרורית”.
[1] אלברט סוויסה, “הקדושה – הסתר פנים”, קט´ לנה זידל: זאבי חוצות (ירושלים: בית האמנים, 2013), עמוד 10.
[2] זידל מצוטטת אצל גדעון עפרת, “חידת הזאבים”, קט´ לנה זידל: זאבי חוצות, עמ´ 18
[3] זידל שם, עמ´ 17
